כל מה שרצית לדעת על אימיאסלאוויה:
אימיאסלאװִיֶה (רוסית Имяславие – "הערצת השם") או אימיאבוזִ'יֶה (Имябожие – "האלהת השם" – כינוי גנאי בפי המתנגדים) הוא זרם נוצרי אורתודוקסי שהחל להתפתח ברוסיה ב-1907 אך נאסר מכוח צו כנסייתי ב-1912.
האימיאסלאוויה טענה כי שמו של האל הוא ישות אלוהית, וכן כי הזכרת השם מנכיחה את האל.
תומכי האימיאסלאװיה טענו כי שורשיה נעוצים בתקופת אבות הנצרות, ולזרם עדיין יש תומכים גם בהווה בקרב הכנסייה הרוסית האורתודוקסית האוטונומית שפרשה מהכנסייה הרוסית האורתודוקסית ובקרב אחרים.
מתנגדיה טוענים כי הוא מנוגד לעקרונות הנצרות הקתולית והאורתודוקסית.
האימיאסלאװיה נזכרה לראשונה במאה ה-20 בספרו של הנזיר אילריון "על הרי הקווקז" (На горах Кавказа) בו טען, על סמך ניסיונו מתפילה, כי שם האל הוא האל עצמו ויכול לחולל ניסים.
הספר הפך לפופולרי מאוד בקרב נזירים רבים במדינה הנזירית בהר אתוס בצפון יוון, אשר הביאו כתמיכה לרעיון את גישתו של אפלטון כי שמו של כל עצם קדם לו, ומכך הסיקו כי שמו של האל קדם לבריאה ועל כן הוא האל עצמו.
נזירים אחרים בהר אתוס הישוו את האימיאסלװיה לפאנתאיזם וטענו כי עובר לבריאה, האל לא נזקק לשם כלל ועיקר.
ב-1912 אסר הסינוד הקדוש על הפצת ספרו של אילריון ברוסיה, וגם פטריארך קונסטנטינופול שתמך בו בעבר התבטא נגדו.
מנזר איו פדלאימונוס בהר אתוס
בחודש יוני 1913 החמירה המחלוקת בין שתי קבוצות נזירים במנזר איו פדלאימונוס הרוסי בהר אתוס על רקע שאלת התמיכה באימיאסלװיה.
סכסוך על רקע בחירתו של נזיר שתמך באימיאסלאװיה כראש המנזר הוביל לתלונה בשגרירות רוסיה ביוון, וממשלת רוסיה הזדרזה ושלחה צי קטן של אוניות אל המנזר שהביא עמו את הארכיבישוף של העיר וולוגדה מלווה בכוח צבאי.
הארכיבישוף ניסה לשכנע את תומכי האימיאסלאװיה לחזור בהם מאמונתם אך לשווא, וב-31 ביולי 1913 התקיפו החיילים הרוסים את המנזר, ונהגו באלימות בתושביו למרות שאלה לא גילו התנגדות של ממש.
4 נזירים נהרגו באירוע, 48 נפצעו, ו-840 נזירים נעצרו ונלקחו לאודסה.
יתר הנזירים במנזר חתמו על הצהרה לפיה הם מתנערים מהאימיאסלאוויה.
רק שמונה נזירים הורשו לשוב למנזר והיתר הוגלו או נאסרו.
עם זאת, זמן קצר לאחר מכן, בפברואר 1914 התקבלו מספר תומכי אימיאסלװיה בחמימות על ידי ניקולאי השני, קיסר רוסיה, ובמאי 1914 החליט הארכיבישוף המטרופוליטני של מוסקבה לאפשר לתומכי הזרם להשתתף בטקסים ובתפילות הכנסייה ללא צורך בבקשת מחילה.
החלטה דומה התקבלה גם על ידי הארכיבישוף המטרופוליטני של קייב.
ב-10 במאי 1914 החליט הסינוד הקדוש כי תומכי האימיאסלבייה יוכלו להמשיך ולשמש בתפקידיהם בכנסייה, אם כי הטפה לעקרונות הזרם נותרה אסורה.
התפתחות נוספת לטובתה של האימיאסלװיה חלה כאשר הותר לאלכסנדר בולטוביץ' (Александр Булатович), מנהיג התנועה, לשמש ככומר צבאי במלחמת העולם הראשונה.
אולם באוקטובר 1918 ביטל הסינוד הקדוש של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית את ההחלטה המתירה לאימיאסלאבים להיות חלק מהכנסייה, אלא אם כן יבקשו מחילה, ובינואר 1919 ניתק בולטוביץ' את קשריו עם הממסד הדתי האורתודוקסי ברוסיה.
הכומר אילריון מת ב-1916, בולטוביץ' מת ב-1919, וזרם האימיאסלװיה דעך.