כל מה שרצית לדעת על אינקוויזיציה:
האינקוויזיציה היא מוסד חקירות שהקימה הכנסייה הקתולית, ובראשה האפיפיור גרגוריוס התשיעי במאה ה-13, בניסיון להיאבק בכתות מינות שפרחו באותה תקופה, בעיקר בערים.
חוקרי האינקוויזיציה סיירו – לבד או בזוגות – בערים ובכפרים, הסבירו להדיוטות את עיקרי האמונה הקתולית, שמעו וידויים והטילו עונשים על חוטאים שסירבו לחזור בהם מאמונתם גם לאחר שהובהר להם שהיא מנוגדת לעמדת הכנסייה.
לכנסייה לא הייתה סמכות להוציא להורג אנשים, ואם אדם השייך לכנסייה הקתולית עמד בסירובו לקבל עליו את דין הכנסייה, העבירה הכנסייה את האיש לידי הזרוע האזרחית, שברוב המקרים הוציאה אנשים להורג.
אוטו דה פה, משפט האל, היה כלי ראשון במעלה שבו השתמשה האינקוויזיציה כדי להגיע לקורבנותיה.
רוב המשפטים האינקוויזיטוריים היו על עניינים פְּעוּטים, והסתיימו בהטלת עונש סמלי כמו תפילה, צום או מסע צליינות קצר.
עד המאה ה-16, כמעט לא הועלו על המוקד מכשפות בהוראת האינקוויזיציה, ויהודים לא היו כלל בתחום שיפוטה – שופטי האינקוויזיציה דנו רק בנוצרים (אם כי האנוסים נחשבו לנוצרים לצורך זה).
הליך החקירה האינקוויזיטורי נפתח בדרשה שנשא האינקוויזיטור לפני ההדיוטות.
לעיתים הגיעו אינקוויזיטורים למקומות מרוחקים, שבהם הייתה ההשכלה הדתית דלה מאוד, והמפגש עם האינקוויזיטור היה המפגש הראשון של הציבור עם נוצרי משכיל.
ואמנם, רבים מהאינקוויזיטורים היו בעלי השכלה אקדמית מהאוניברסיטאות, שהחלו מתבססות באותה תקופה.
האינקוויזיטור הסביר את הדוֹגמה הכנסייתית, העניק ליישוב "תקופת חסד", שבה יכול כל אחד להתוודות מרצונו לפני האינקוויזיטור ולזכות למחילה ולייעוץ בענייני אמונה, ולהלשין על שכניו ובני משפחתו.
בתום תקופת החסד, השתמש האינקוויזיטור במידע שאסף על-מנת לזמן בעצמו את נחקריו, ואף הייתה לו סמכות לזמן עדים שידווחו לו על אמונתם של שכניהם.
האינקוויזיציה השתמשה בעינויים כבדבר שבשגרה, ואף תיעדה את ההליך בפרוטוקולים מסודרים.
המשפט בימי הביניים לא הכיר בעדויות נסיבתיות, והראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם הייתה הודאתו.
השימוש בעינויים היה אפוא אמצעי חיוני בעיני הכנסייה הקתולית, שהתירה אותם כבר במאה ה-13.
כדי ליצור רושם של גוף הוגן, מסודר וצודק, הושמטו לרוב הליכי קבלת ההודאה מן הפרוטוקולים, אבל מן המקרים שבהם תועדו העינויים אפשר ללמוד שמשך העינויים הוגבל בזמן.
הכנסייה אסרה על שפיכת דם במהלך העינויים, והאינקוויזיטורים המציאו שיטות עינויים מגוונות שלא הפרו את האיסור הזה.
האינקוויזיטורים היו לרוב נזירים מהמסדרים המנדיקנטים – מסדרים שתפסו מעמד מרכזי בעולם הנוצרי החל מהמאה ה-13, בזכות פרשנותם הרדיקלית לכתבי הקודש.
הנזירים המנדיקנטים, להבדיל מהנזירים הבנדיקטיניים, לא חיו סגורים במנזר מבודד, אלא שוטטו בין הבריות, לבושים בגדים בלואים, והטיפו את הבשורה הנוצרית.
אסטרטגיה זו סייעה להם להיאבק בכתות שמתחו ביקורת על הכנסייה הקתולית העשירה, והדגישו את אופיו הֶעני והצנוע של ישו.
ב-1542 הקים האפיפיור פאולוס השלישי את "קונגרגציית הלשכה הקדושה" הידועה גם כאינקוויזיציה הרומית, כקהילת קבע של קרדינלים וגורמים נוספים.
ללשכה הקדושה היו משימות שמירה והגנה על שלמות האמונה ובחינה ואיסור על דוקטרינות כוזבות ושגויות; הלשכה הקדושה הפכה לגוף הפיקוח על אינקוויזיציות מקומיות.
הרקע להקמת "הלשכה הקדושה" היה ועידת טרנטו ומלחמתה של הכנסייה הקתולית בפרוטסטנטים.
כוחה של הלשכה הצטמצם בעיקר למדינות איטליה ומעט נסיכויות קתוליות קטנות בסביבתה.
האינקוויזיציה הרומית אסרה להפיץ את כתביו של ניקולאוס קופרניקוס.
המקרה המפורסם ביותר שבו פעלה היה משפטו של גלילאו גליליי ב-1633.
עם קבלת העצמאות של המושבות הספרדיות בדרום אמריקה, הן ביטלו במהלך המאה ה-19 את מוסד האינקוויזיציה במדינות השונות (בשנים 1813–1825).
בעקבות המהפכה הליברלית של 1820 בפורטוגל בוטלה האינקוויזיציה הפורטוגזית ב-1821, ובעקבותיה הולכה גם האינקוויזיציה בברזיל.
בספרד הוצאה האינקוויזיציה מחוץ לחוק בשנת 1834.
האינקוויזיציה הרומית שינתה פעמים מספר את שמה וקיימת עד היום.
בשנים 1858 עד 1870 הייתה מעורבת בפרשת ניצורו בכפייה של אדגרדו מורטארה.
האפיפיור פיוס העשירי שינה ב-1908 את שמה של האינקוויזיציה ל"הקהילה הקדושה של הכס הקדוש".
בשנת 1965 השתנה שמה של האינקוויזיציה ל"קהילה לדוקטרינת האמונה", שם זה נשמר עד היום.