כל מה שרצית לדעת על איקבנה:
אִיקֶבָנַה (生け花, "אִיקֶרוּ" – לסדר, להעניק חיות, "הנַה" – פרח) היא אמנות סידור פרחים יפנית.
בניגוד לסידור פרחים מערבי, המשתמש במספר רב של פרחים והמתמקד ביופי של צבעים, איקבנה מבוססת על סידור הכולל ענפים ועלים עם כמות קטנה של פרחים, ומתמקדת ביופי ומשמעות של קווים.
בנוסף, הכלי הוא אחד מיסודות הקומפוזיציה וקובע במידה רבה את סגנון האיקבנה.
איקבנה שואבת משתי הדתות העיקריות של יפן – שינטו ובודהיזם, ואחדים מעקרונות היסוד של שתי הדתות האלה – החיבור לטבע האופייני לשינטו ותרגול האמנות וחוויית היצירה כדרך להתפתחות רוחנית – עיצבו במידה רבה את עקרונותיה המנחים של איקבנה, אשר דורשת מהסידור לבטא את החיות והיופי הפנימי של הצמחים המרכיבים אותו, וגם מדגישה את חשיבות היוצר וחווית היצירה שלו.
הסגנונות הקלאסיים של איקבנה מאופיינים בריבוי חוקים ומגבלות נוקשים.
היצירה הקלאסית מורכבת ממספר קבוע מראש של מרכיבים, אשר לכל אחד מהם תפקיד מוגדר.
צורת סידור המרכיבים והיחסים ביניהם יעבירו את המשמעות שהיוצר רצה להעביר דרך היצירה.
הסגנונות המודרניים חופשיים יותר ובאים להעביר לצופה את היופי הטבעי של הצמחים.
מקורה של איקבנה, אמנות מסורתית בת יותר מ-600 שנים, בפולחן בודהיסטי, וסידור פרחים שימש בהתחלה (החל מהמאה ה-6) לקישוט המזבח או כמנחה להגשה לרוחות המתים.
יותר מאוחר, סידור פרחים החל להתנתק מתפקידו הדתי, והפך לתחביב של בני אצולה.
לקראת המאה ה-15, האמנות הפכה להיות פופולרית בקרב אנשים רגילים, והתחילו להתפתח בה חוקים וסגנונות.
בתקופה זו קם גם בית הספר הראשון לאיקבנה, אִיקֵנוֹבוֹ, ובאמצע המאה ה-16 נקבעו חוקיו הנוקשים של הסגנון הקלאסי רִיקָה, המייצג נוף אידאלי.
במהלך הסגנון השתנתה האיקבנה בהתאם לתקופה והופיעו סגנונות ובתי ספר חדשים, ובמאה ה-19 הפכה איקבנה מאומנות של גברים בלבד לאמנות שגם נשים יכלו לעסוק בו.
היום, קיימים אלפי בתי ספר לאיקבנה, ו-15 מליון בני אדם ביפן לבדה עוסקים באמנות.