כל מה שרצית לדעת על אמה לזרוס:
אמה לזרוס (באנגלית: Emma Lazarus; 22 ביולי 1849, ניו יורק – 19 בנובמבר 1887, שם) הייתה משוררת יהודייה אמריקאית ששימשה מופת לנשים יהודיות שנתפסו להתעוררות יהודית.
שירה המפורסם ביותר הוא הסונטה "הקולוסוס החדש" ("The New Colossus"; 1883), החקוק על פסל החירות בניו יורק.
לזרוס נולדה בניו יורק, למשפחה יהודית אריסטוקרטית ממוצא ספרדי, הבת הרביעית מבין שבעה ילדים לאסתר לבית נתן ומשה לזרוס, סוחר מבוסס חבר קהילת שארית ישראל.
משפחתה התגוררה בסביבת היוניון סקוור.
בגיל צעיר התגלתה כמשוררת רגישה, אך מעולם לא קיימה קשרים הדוקים עם הקהילה היהודית.
[דרושה הבהרה] היא סייעה בקליטתם של מהגרים יהודים מרוסיה לאמריקה ובהשראת עבודתה עמם כתבה את השיר על פסל החירות.
הייתה ידידתו של המשורר ראלף וולדו אמרסון והקדישה לו את ספרה השני.
ב-1882, בפרץ של אנרגיה יצירתית, הופיעה כמגינה נאמנה של זכויות היהודים, כמשוררת הלאומית של ההתעוררות היהודית וכתומכת ב"תנועה היהודית הלאומית".
שירה המצוטט "הדגל היהודי" שחובר באביב 1882, פותח במלים "עורה ישראל, עור" ומסתיים בנימה לוחמנית:
"הו אל תדמה כי גוועה אש הקרב, אל תאמר כי כבה האור הטמיר! עם תורת משה ונבל דוד, כוחך העתיק עוד ישוב להאיר.
עזרא חדש עוד יקום ויהי להניף את הדגל היהודי".
באיגרת ליהודים היא קראה להם "להעמיק ולזרז את מקורות ההתלהבות היהודית" בתגובה לכך שהיהודים נמצאים עתה ב"עין הסערה של ההיסטוריה שלנו" בעקבות ביטויי האנטישמיות במזרח אירופה.
בתוך זמן קצר קשרה אמה לזרוס קשרים הדוקים עם המוציא לאור של ה-American Hebrew, שבו הופיע חלק גדול מעבודתה, והחלה ללמוד עברית אצל המורה והעיתונאי לואיס שנאבל.
עיקר העניין שלה היה בשימת הדגש על נאמנות לכלל ישראל ובהדגשת סגולות האחדות, המשמעת והארגון למען ההתחדשות היהודית הלאומית.
היות שהושפעה מסופרים כגון ג'ורג' אליוט, לורנס אוליפנט ולאון פינסקר, נטשה לזרוס את הספקנות הקודמת שלה לגבי רעיון ההתיישבות המחודשת בארץ ישראל, והפכה להיות תומכת שלו.
היא דבקה בה כאילו הייתה דת בוגרת ובשלה, ובעשותה זאת הבינה שאינה לבד: "במו עיני ראיתי אנשים שעברו במהירות ובדבקות דומה לשלי לאותה אמונה, בנפשותיהם של אנשים בוגרים ומחושבים, אנשים זהירים ורציניים, שאינם נוטים להיגרר אחר התלהבות מקרית ותעמולה המונית, הכתה האמונה הזאת שורשים עמוקים, ובמקצת המקרים שינתה ללא הכר תאוריות והרגלי חשיבה של שנות נצח".
עם מותה בטרם עת, בגיל 38 ממחלת הודג'קין, הפכה לזרוס למעין קדושה ליהודים שנתפסו להתעוררות של שלהי המאה ה-19.
גיליון מיוחד של ה-American Hebrew הנציח את זכרה בדברי הוקרה של "אנשי הספר הבולטים ביותר בתקופה", וחיבורה "איגרת ליהודים", שפורסם כקונטרס ב-1900, המשיך להופיע בדפוס במשך שנים רבות על ידי הפדרציה הציונית של אמריקה.
פטירתה הותירה את התנועה יתומה מ"החוזרת בתשובה" החשובה ביותר שלה, מהדמות המשפיעה ביותר, המשכילה ורחבת האופקים ביותר, וממליצת היושר החשובה ביותר (עד ימיה) של הזרם שבתוך זמן קצר יהיה לציונות האמריקנית.
מילות הסונטה "הקולוסוס החדש", שנחקקה על בסיס פסל החרות, הן מעין קבלת פנים המקדמת בברכה את בואם של מהגרים ופליטים, עניים וחסרי בית, הבאים בשערי הזהב של אמריקה הגדולה.
הבו לי את בניכם היגעים והעניים ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים שילחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער בפנס אאיר בואם בשער זה.
אחותה הגדולה, ג'וזפין, הייתה אף היא סופרת ועיתונאית.
על שמה שכונת נחליאל בחדרה ורחוב בחיפה.