כל מה שרצית לדעת על בטלות יחסית:
בטלות יחסית היא דוקטרינה משפטית, על פיה פעולה שלטונית שהתבצעה בניגוד לחוק לא תחשב בְּטֵלָה, אם התוצאה הסופית שלה לא הייתה משתנה לו הייתה הפעולה מתבצעת כדין.
לדוגמה: מקרה שבו לא נערך שימוע לאדם שהיה זכאי לכך על פי דין, לפני קבלת החלטה בעניינו.
לפי דוקטרינת הבטלות היחסית, בוחנים האם לאותו אדם היו טענות שלו היה משמיען בשימוע, היה בהן כדי להשפיע על ההחלטה.
אם הטענות יכלו להשפיע – תבוטל ההחלטה, ואם לא יכלו להשפיע – לא תבוטל ההחלטה.
הדוקטרינה מהווה חלופה לשני המודלים המסורתיים בהם משתמש בית המשפט בבואו להפעיל ביקורת שיפוטית על חוקיות פעולות שלטוניות:דוקטרינת הבטלות המוחלטת, לפיה חוקיות הפעולה נבחנת ללא כל קשר לתוצאותיה, ואם בוצעה פעולה בניגוד לחוק, הרי שהיא בטלה ומבוטלת מרגע שבוצעה.
למשל, בדוגמה שהובאה קודם, להחלטה שהתקבלה ללא שימוע לא היה כל תוקף.
דוקטרינה זו רווחת בארצות הברית.
מודל הנפסדות, לפי הפעולה השלטונית תקפה כל עוד לא בוטלה על ידי בית משפט (כלומר, הפעולה אינה בטלה אוטומטית, אלא ניתנת לביטול).
למשל, בדוגמה שהובאה קודם, ההחלטה לא הייתה בטלה, אך היא ניתנת לביטול בהחלטה של בית המשפט.
מודל זה מעוגן בחוקותיהן של אוסטריה וספרד.
אהרן ברק סבור כי ההבדל בין דוקטרינת הבטלות היחסית לבין מודל הנפסדות הוא במישור התאורטי בלבד, וכי בפועל אין ביניהם הבדל של ממש.
דוקטרינת הבטלות היחסית מהווה, למעשה, מודל ביניים בין הבטלות המוחלטת לבין הנפסדות.
כאשר מיישם בית המשפט את הדוקטרינה, הוא בוחן לא רק את תוצאות הפעולה, אלא גם נסיבות נוספות, כגון עוצמת הפגם שנפל בפעולה, סוג התביעה, מידת הנזק שנגרם כתוצאה מהפעולה והנזק שעלול להיגרם אם תבוטל, ועוד.
על כן, תיתכן סיטואציה שבה בית המשפט יידון בשני מקרים שנראים על פניהם דומים, אך באחד מהם יכשיר את הפעולה, באמצעות שימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית ובשני יקבע כי הפעולה השלטונית בטלה.
יתרונה העיקרי של דוקטרינת הבטלות היחסית על פני המודלים האחרים מתבטא בגמישות בהפעלת שיקול הדעת, שמאפשרת הימנעות מפגיעה בציפיות סבירות ובהסתמכות על פעולות שכבר בוצעו.
יתרון זה הוא גם חסרונה העיקרי של הדוקטרינה, שכן הוא יוצר אי ודאות באשר לתוצאה המשפטית.