כל מה שרצית לדעת על ביצות כבארה:
ביצות כבארה השתרעו עד שנות ה-20 של המאה ה-20 במרזבה של מישור חוף הכרמל סביב נחל תנינים ממזרח לקיבוץ מעגן מיכאל של היום.
הביצות היו הגדולות בארץ ישראל לאחר ביצות החולה, והשתרעו על שטח של כ-6 קמ"ר.
במקום סכרו הרומאים אגם ששימש את מפעל המים של קיסריה.
האגם שרד כ-1,000 שנה, עד שהתדרדר עקב הצטברות סחף ותחזוקה לקויה לשטח ביצתי.
הביצות היו תחומות בין סכר רומי באזור בריכות הדגים של מעיין צבי מצפון, סכר באזור אמת המים של קיסריה מדרום, הר הכרמל ממזרח ורכס הכורכר שדרכו זורם נחל תנינים ממערב.
הביצות היו מקור ליתושי אנופלס ומוקד של מחלת המלריה.
ערביי שבט ערב אל-ע'וארנה, חיו בשולי הביצה מדיג, מרעה תאואים, וקליעת מוצרים מצמחי הגומא והקנה.
אדמת הביצה נרכשה על ידי חברת פיק"א של הברון רוטשילד בשנת 1922, והאגודה השקיעה כרבע מיליון ליש"ט בניקוזה.
ייבוש רוב שטח הביצה התנהל במשך שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20.
לצורך פעולות הניקוז נשכרו פועלים מצריים וסודאנים, אשר עבדו במקום בתנאי מחיה קשים וסבלו ממלריה וגויסו פועלים משבט ערב אל-ע'וארנה.
פיק"א רכשה אדמה חלופית לבדויים וב-1926 הקימה עבורם את הכפר ג'סר א-זרקא על רכס הכורכר הסמוך.
אנשי העלייה השלישית דרשו מפיק"א לשלב יהודים בעבודה במסגרת כיבוש העבודה, אולם נתקלו בסירוב.
לאחר מאבק ציבורי שהתנהל בשנת 1924 הסכימה פיק"א לשלב גם פועלים יהודים בעבודה, ותנאי העבודה שופרו.
העבודות הביאו פועלים רבים לזכרון יעקב ולמושבה החדשה בנימינה, ובהם אנשי קבוצת כבארה וקבוצת מנורה של תנועת בית"ר בהנהגתו של גרשון שץ.
אחד מן החלוצים שייבשו את הביצה היה משה שטקליס.
בסייוריו באזור בשנת 1929 הוא גילה את מערת כבארה הפרהיסטורית, בה נערכו מאוחר יותר חפירות רבות.
על אדמות הביצה שיובשה, הוקם, ב-1949, קיבוץ מעגן מיכאל.
גם עם סיום הניקוז הופיעו באזור שלוליות חורף נרחבות מדי שנה.
רק בסוף שנות ה-70, לאחר שהוקם מפעל נחלי מנשה שאסף את המים העודפים, הן נעלמו.
שריד זעיר לביצות מצוי כיום בשמורת בריכת תמסח.