כל מה שרצית לדעת על ברירה טבעית:
הברירה הטבעית (באנגלית: Natural Selection) היא מנגנון בתהליך האבולוציה, ובו תכונות תורשתיות של יצורים (אורגניזמים) נעשות לנפוצות יותר באוכלוסייה מדור לדור ככל שהן תורמות לרביית הפרט ולשרידתו בסביבתו (בנישה שלו).
את רעיון הברירה הטבעית הגו צ'ארלס דרווין ועמיתו אלפרד ראסל וואלאס ב-1859, והבנתו הייתה שלב חשוב בהתפתחות הביולוגיה המודרנית.
בכל אוכלוסיית יצורים יש מגוון טבעי של תכונות.
ישנם פרטים בעלי תכונות מותאמות יותר לסביבתם, המסייעות להם לשרוד ולהעמיד צאצאים.
חלק מהתכונות האלה הן תורשתיות, ולמי שמעמיד הרבה צאצאים יש סיכוי גדול יותר להוריש להם תכונות אלה.
באופן דומה, פרטים בעלי תכונות שמזיקות להם בסביבתם מתקשים להעמיד צאצאים ומתקשים להוריש את תכונותיהם התורשתיות.
לכן, באוכלוסיות גדולות שטרם הגיעו לשיווי משקל אבולוציוני בנישה מסוימת, יש סיכוי טוב שבכל דור האוכלוסייה תהיה מותאמת יותר בתכונותיה בסביבה זו.
דוגמה קלאסית לפעילות הברירה הטבעית היא שינוי צבעו של הביסטון בטולריה (בעברית: מודד מפולפל), סוג של עש הנפוץ באיים הבריטיים.
עש זה קיים בבריטניה הן בצבעים בהירים הן בצבעים כהים, אבל עד המהפכה התעשייתית רק אחד מכל אלף עשים היה כהה.
במהלך המהפכה התעשייתית, הפיח שכיסה עצים רבים בממלכה איפשר לעשים הכהים להתחבא ביתר קלות מפני טורפים, ובחלוף דורות אחדים כ-98 אחוזים מאוכלוסיית העשים היו כהים.
בשל הברירה הטבעית, לאורך דורות רבים, מינים דומים ואוכלוסיות נפרדות של אותו המין יכולים להפוך לבעלי תכונות שונות זה מזה, בייחוד אם הם מתפצלים לנישות אקולוגיות שונות.
זהו אחד המנגנונים המסבירים את המגוון הביולוגי המוכר לנו, מאב קדמון משותף.
רעיון הברירה הטבעית הוצע לפני שהתפתחה תורת התורשה המודרנית, המסבירה כיצד מעבירים ההורים תכונות לצאצאיהם וכיצד נוצר מגוון בתכונות אלה.
התפתחות הגנטיקה הקלאסית והמולקולרית במאה ה-20 השלימו את החוסר הזה.
שילוב תורת הגנטיקה עם השערת הברירה הטבעית מכונה לעתים הסינתזה האבולוציונית המודרנית.