כל מה שרצית לדעת על ג'ים הול:
ג'יימס (ג'ים) סטנלי הול (James (Jim) Stanley Hall, 3 בדצמבר 1930 – 10 בדצמבר 2013), היה גיטריסט ומלחין ג'אז אמריקאי.
הול למד מוזיקה במכון למוזיקה של קליבלנד (Cleveland Institute of Music) ולאחר שבגר עבר ללוס אנג'לס, שם למד גיטרה קלאסית אצל ויסנטה גומז.
בהמשך ניגן בחמישייה של צ'יקו המילטון (1955- 1956), בשלישייה של ג'ימי ג'ופרה (1956 – 1959), ליווה את אלה פיצג'רלד (1960 – 1961) ושיתף פעולה עם מוזיקאים כבן וובסטר, ג'ון לואיס, זוט סימס, פול דזמונד, לי קוניץ וביל אוונס והפך לדמות מרכזית בסצנת הCool Jazz של "החוף המערבי".
ב-1960 עבר לניו יורק על מנת לנגן עם סוני רולינס וארט פרמר.
הקלטותיו מאותה תקופה נחשבות לאחת מפסגות יצירתו (בהן (The Bridge (1962 עם סוני רולינס, (To Sweden with Love (1964 עם ארט פרמר, (Interplay (1962), Undercurrent (1963 ו- (Intermodulation (1966 עם ביל אוונס ו-(Take Ten (1963 ו-(Bossa Antigua (1963 עם פול דזמונד).
נגינתו בגיטרה בתקופה זו השפיעה על סגנון הנגינה של גארי ברטון בויברפון, שביקש לחקות את הצליל שלו בכלי נגינה אחר.
סגנונו של הול מוגדר לא על ידי מונחים של הרמוניה, מלודיה וקצב, אלא על ידי מונחי "תחושה" (approach, feel) ומילים כגון "מעודן", "עשיר", "רגוע", "לא מתלהם", "חם" ו"מאזין לאחר", כלומר נותן לשותפיו מקום ומתקשר עמם תוך נגינה.
ב-1986 ניגן עם ויין שורטר ומישל פטרוצ'יאני בשלישייה Power of Three אשר תקליטה והופעותיה זכו להצלחה רבה.
שותף נוסף להקלטות ולהופעות של הול הוא רון קרטר.
תקליטיו "Textures" ו- "By Arrangement" מ-1996 ו-1998 מציגים יצירות מורכבות המשלבות כלי קשת, כלי נשיפה ממתכת וקולות אנושיים.
הול זכה על יצירותיו אלה בפרס "חוג מבקרי הג'אז של ניו יורק" (New York Jazz Critics Circle Award) למלחין הג'אז הטוב ביותר.
הול נודע כמורה ומחנך, בין תלמידיו ביל פריזל, פט מתיני ג'ואי ברון, סקוט קולי ועוד.
הוא הוציא לאור מספר ספרי הדרכה ו-DVD ללימוד והכשרה בתחום.
הוא חבר סגל בבית הספר למוזיקה "ניו סקול" בניו יורק (New School for Jazz and Contemporary Music).
ב-10 בדצמבר 2013 נפטר הול בגיל 83 בשנתו.