כל מה שרצית לדעת על הוקר סידלי הרייר:
הוקר סידלי הרייר (זרון, אנגלית: Hawker Siddeley Harrier, כונה גם Harrier Jump Jet, "מקפצת הסילון הרייר"), היה מטוס תקיפה בעל יכולת המראה אנכית או קצרה, שפותח בבריטניה בשנות ה-60 של המאה ה-20.
כמה מדינות ניסו באותה תקופה לפתח מטוס תקיפה וסיור בעל יכולת המראה ונחיתה אנכית, אך ההרייר היה הפיתוח היחיד שהצליח והפך למטוס מבצעי.
ההרייר פותח מהמטוס הניסיוני קסטרל, או P1127, גם הוא מתוצרת הוקר סידלי.
חיל האוויר המלכותי הכניס את המטוס לשירות בסוף שנות ה-60, ובתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 נרכש המטוס על ידי חיל הנחתים האמריקני, שם כונה AV-8A.
רוב מטוסי ההרייר של חיל האוויר המלכותי הוצבו במערב גרמניה, כדי להגן מפני התקפה אפשרית של ברית המועצות.
יתרונו של ההרייר היה ביכולות ההמראה והנחיתה האנכית הייחודיות שלו; כך ניתן היה לפרוס את טייסות ההרייר רחוק מבסיסי התעופה העיקריים, בסיסים שהיו אחת המטרות העיקריות בעת מתקפה סובייטית אפשרית.
מטוסי חיל הנחתים האמריקני הוצבו על אוניות סער אמפיביות, כדי לספק לכוחות המסתערים סיוע אווירי קרוב.
בעת הצורך, היו המטוסים אמורים לפעול גם מבסיסים קדמיים.
טייסות הרייר הופעלו מבצעית כמה פעמים במשימות מעבר לים.
יכולתם להמריא ממסלולים קצרים במיוחד אפשרה את הפעלתם במקומות שבהם הייתה יכולתם של מטוסים אחרים מוגבלת מאד.
עם זאת, נמתחה על ההרייר ביקורת בשל שיעור גבוה של תאונות בהן היה מעורב, ועל תהליך האחזקה הארוך שהיה זקוק לו.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 אוחדה הוקר סידלי, יחד עם שלוש חברות תעופה בריטיות נוספות (BAC, בריטיש אירקרפט קורפוריישן; הוקר סידלי דינמיקס; וסקוטיש אוייאישן).
החברה החדשה נקראה בריטיש אירוספייס (BAe).
חברה זו פיתחה בשנות ה-70 דגם נוסף של ההרייר, שנקרא בריטיש אירוספייס הרייר ימי (Sea Harrier).
מטוס זה פותח עבור נושאות המטוסים החדשות של הצי המלכותי, מסדרת אינווינסיבל.
ההרייר וההרייר הימי לחמו במלחמת פוקלנד ב1982, שם הוכיחו את יכולותיהם המגוונות ואת חיוניותם.
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 ייצר צוות משותף של חברות מקדונל דאגלס ובריטיש אירוספייס דגם חדש של ההרייר, שנקרא בבריטניה בריטיש אירוספייס הרייר II, ובארצות הברית מקדונל דאגלס AV-8B הרייר II.