כל מה שרצית לדעת על הטרוטופיה:
הטרוטופיה (הטרו – שונה, טופוס – מקום), מושג אותו טבע מישל פוקו (Foucault), בספרו המילים והדברים (Les mots et les choses, 1966), לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, ולשלילת כוחו ולעתים גם זהותו.
הטרוטופיה הנה האופן בו התרבות והחברה, שהן בעלות כוח מצד אחד ואינטרס מוגדר לממשו מצד שני, מגדירות את הסובייקט, הפרט, דרך הבחנה שלו מהחברה הכללית.
בתחילה, שימש המושג לתיאור מרחב מילולי בלתי-ממשי, ומאוחר יותר פוקו הרחיבו בהתייחסות מרחבית (פיזית ולא-פיזית כאחד).
המודרים (מורחקים) מהמרחב הציבורי יכולים להיות מוגדרים כסובייקטים, כלומר – חברים במבנה החברתי, שהם בעלי רצון חופשי מעצם הגדרתם כבני אדם, אבל בו בזמן הם נתינים של התרבות שחוקרת אותם כמושאים, ובונה אותם כיישויות חברתיות מותאמות-תרבות.
אז מפרקת ההטרוטופיה את הסובייקט כמושא מחקר, מה שמאפשר את הגדרתו מחדש דרך "תיקונו" ומישמועו "הנכון".
פוקו טען כי בתי-הכלא, המוסדות לחולי הנפש, לחולים ומוגבלים ואפילו בתי הספר מהווים מרחבים, הטרוטופיות, שכאלה.
זאת משום שאלו אתרים מופרדים מסביבתם, השולטים לחלוטין בתנועות אליהם, מהם ובתוכם.
גם הדרה חברתית, שאינה כרוכה בהגבלת חופש התנועה של הפרט (לדוגמה: אי-הצגה של מיעוטים באמצעי התקשורת), יוצרת בהקשר זה מרחב הטרוטופי.
בדומה למושג "הגמוניה" שטבע אנטוניו גראמשי, גם כאן מדובר באמצעי חברתי בלתי-מורגש כמעט ו"טבעי" בעבור החברים בתוך הקבוצה, לפיקוח, שליטה, בידוד והדרה של החריגים והשונים.
בעבור רוב חברי הקבוצה, המקבלים עליהם בהסכמה ויש הטוענים שגם בהכנעה את חוקיה, המבנים ההטרוטופיים הממשיים והלא-ממשיים נתפסים כטבעיים, בלתי-מזיקים ואף נחוצים.
כדי לקרוא תיגר על מבנים כאלה, יש צורך בהפעלת דקונסטרוקציה על הערכים המכוננים אותם.
לעתים, אדם הזר לתרבות ולחברה עשוי להבחין בנקל במבנים אלו ולבקרם, בעוד שהחברים בקבוצה לא יבחינו בהם או לא ייחסו להם משמעות שלילית כלשהי.
בדומה למנגנוני ההגמוניה, גם תכונה זו של המרחב ההטרוטופי מהווה את אחת מנקודות עוצמתו הרבות.
אליבא דפוקו, ההטרוטופיה היא תהליך קריטי בתרבות ומהווה תנאי לקיומם של חיים חברתיים.
היא מאפשרת את גיבושו של ההמון ועיצובו לכדי חברה בעלת מאפיינים מוגדרים, המתקיימת במרחב וזמן נתונים.
ניתן לקשור את ההטרוטופיה לאופן שבו החברה משעתקת, מגבשת ויוצרת נורמות התנהגות ושופטת את היחיד על פיהן, וזאת מתוך ההנחה שחברה מוגדרת, בין היתר, על ידי הזרים והחריגים שבתוכה.
תהליך זה של הבניה חברתית, המפריד בין הציבור המציית לכלליה הבלתי-כתובים של החברה, לבין אלו שחורגים מהנורמות המוגדרות באופן רשמי ולא-רשמי בה, הוא תהליך המכונן ומגדיר זהות קבוצית, ממנה נגזרת גם הזהות האישית והפרטית של כל אחד מחברי הקבוצה.
בחיבוריו מתייחס פוקו, בין היתר, לגניאלוגיה של הענישה ובאופן שבו היא משמשת לקיומן של הטרוטופיות.