כל מה שרצית לדעת על הלכת השיתוף:
הלכת השיתוף או "חזקת השיתוף" הינה הלכה משפטית אשר נהוגה בפסיקת בתי המשפט בישראל במשפטי גירושין בנוגע לזוגות שנישאו לפני חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973, אשר הסדיר את אופן חלוקת הרכוש בין בני-זוג בעת גירושין.
הסדרה נוספת נעשתה בחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד – 2014.
הלכת השיתוף מתבססת על ההנחה או על החזקה, כי ככל שהדבר נוגע לנכסים משותפים שצברו בני הזוג ברבות השנים ובמהלך תקופת הזוגיות שלהם, או לנכסים שבהם ניכרה כוונה של אחד מבני הזוג ליצור בהם שיתוף עם בן הזוג השני, זכאים ואף חייבים בני הזוג בעת גירושין לאיזון משאבים ביניהם, כלומר לחלוקה שוויונית ביניהם בכל אותם נכסים משותפים.
לעומת הרכוש אשר נצבר במהלך הנישואין, רכוש שנצבר לפני הנישואין ורכוש שהתקבל במתנה או בירושה, שייך לבן הזוג שקיבל אותו, אלא אם הוסכם אחרת.
עם חקיקתו של חוק יחסי ממון והסדרת הנושא בחקיקה הישראלית, בוטלה הלכת השיתוף ביחס לזוגות שנישאו לאחר תחילתו של החוק (קרי: החל מיום 1 בינואר 1974), ויש להיזדקק לה רק במקרים שבהם מדובר על גירושין בין בני זוג אשר היו נשואים עובר לכניסתו של חוק יחסי ממון לתוקף או במקרים של בני זוג ידועים בציבור.
במקרה של ידועים בציבור נקבע ש"אין להחיל באופן אוטומטי את חזקת השיתוף לגבי רכוש שנרכש על ידי אחד מבני הזוג בנפרד, אלא יש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת ביחס לכל נכס ונכס".
אולם, בית המשפט המחוזי בתל אביב הציע להבחין בין "בני זוג חיים כידועים בציבור בשל מניעות חברתית, משפטית, או דתית", שלגביהם העובדה שמדובר ב"ידועים בציבור" ולא בזוג נשוי, היא בעלת חשיבות פחותה לעניין נטל ההוכחה הנדרש להוכחת כוונת השיתוף, לעומת בני זוג הבוחרים מרצונם החופשי שלא להינשא (לעתים דווקא כדי להצביע על העדר כוונת שיתוף)".
ב-29 במאי 2014 הצעת המחוזי להבחין בין המקרים לא נתקבלה על ידי השופטת דפנה ברק ארז.