כל מה שרצית לדעת על המלחמה האיטלקית-עות'מאנית:
המלחמה האיטלקית-עות'מאנית (איטלקית: guerra di Libia, טורקית:Trablusgarp Savaşı) הייתה מלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין ממלכת איטליה שהתרחשה בין 29 בספטמבר 1911 ל-18 באוקטובר 1912 ברובה בצפון אפריקה.
כתוצאה מהמלחמה כבשה איטליה את הפרובינציות העות'מאניות טריפוליטניה פזאן וקירנאיקה, שביחד יוצרות את לוב המודרנית.
כמו כן נכבשו האי רודוס וההאיים הדודקאנסיים בים האגאי ליד אנטוליה.
בהסכם אוּשִׁי (הידוע גם בשם הסכם לוזאן הראשון) שנחתם ב-1912 הסכימה איטליה להחזיר את האיים.
הנוסח המעורפל של ההסכם הוביל לכך שדה-פקטו המשיכה איטליה לשלוט באיים.
בשנת 1923, לאחר תבוסת העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה נחתם הסכם לוזאן בו ויתרה האימפריה על השליטה באיים באופן רשמי.
למרות היקפה המוגבל, למלחמה הייתה חשיבות גבוהה בכך שערערה את מעמדה של האימפריה העות'מאנית בבלקן ועוררה את הלאומיות האתנית בשטחים שנשלטו על ידי העות'מאנים ולתושביהם הייתה זיקה למדינות שונות בחבל.
שיאו של תהליך התעוררות זה בא לידי ביטוי שנתיים מאוחר יותר כשפרצה מלחמת העולם הראשונה.
לאחר שנוכחו באוזלת היד העות'מאנית אל מול הכוחות האיטלקים וחוסר הארגון בצבא האימפריה, תקפו החברות בליגה הבלקנית את העות'מאנים עוד בטרם הסתיימה המלחמה מול האיטלקים, מתקפה שנודעה בשם מלחמת הבלקן הראשונה.
במלחמה זו נעשה שימוש בטכנולוגיה מתקדמת.
במיוחד בצפלינים ומטוסים.
ב-23 באוקטובר 1911, צי אוירי איטלקי טס לכיוון הקווים העות'מאנים וב-1 בנובמבר, הוטלה הפצצה הראשונה בהיסטוריה על הכוחות העות'מאנים בלוב.
במלחמה זו התבלטו אנוור פאשה, לימים אחד מחברי הטריאומווירט שהנהיג את האימפריה העותמאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומוסטפא כמאל אטאטורק, לימים גיבור מלחמת העצמאות של טורקיה והנשיא הראשון של טורקיה אחרי מלחמת העולם הראשונה וביסס את מעמדו כקצין בצבא.