כל מה שרצית לדעת על הרהורים על שירת אלתרמן:
הרהורים על שירת אלתרמן הוא מאמר ביקורתי חריף מאת נתן זך על שירת נתן אלתרמן בפרט ודור משוררי חבורת "יחדיו" (בהם לאה גולדברג ואברהם שלונסקי) בכלל.
מתוך ניסוח הכשלים בשירת אלתרמן ניסח זך מניפסט עבור חבורת לקראת (דוד אבידן, יהודה עמיחי ועוד) שזך היה לדוברה ועבור השירה העברית הצעירה בכלל.
זך תקף את שירת אלתרמן בשלושה מישורים: הנושאים ה"גדולים מהחיים", בעלי הנופך המיתי והבלתי-קונקרטיים, השפה הגבוהה, העשירה והמליצית מדי, העמוסה סימבוליזם ודימויים מוזרים ומעל הכל המוזיקליות, הכתיבה בבחריזה וקצב הנשען על משקל, המשעבדת אליה את התוכן ומעניקה לקורא הנאה אסתטית ריקה במקום חומר להרהור.
כל אלו, טען זך, מקנים לשירת אלתרמן תחושה מלאכותית וחוסר רגש.
המאמר נוסח בלשון עוקצנית ותוך מרידה בדמות האב הבלתי-מעורערת של השירה העברית באותה תקופה וכלל למשל את המשפט "פתטיות רגשנית זו מזכירה לנו את העובדה, שאלתרמן יודע לנסח הרבה יותר משהוא מסוגל להרגיש".
במקום אלתרמן ביקש זך להעמיד כדגם דמות-אב לשירה העברית משורר שהיה נשכח-כמעט באותה עת, דוד פוגל.
המאמר התפרסם לראשונה בחוברת 3־4 של כתב העת "עכשיו" באביב 1959.
זך עיבד את המאמר, ניסח אותו באופן פחות פוגעני כלפי אלתרמן ופרסמו כמסה "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", שראה אור בשנת 1966.