כל מה שרצית לדעת על וידויים:
וידויים (בלטינית: Confessiones) הוא שמה של סדרת חיבורים מאת התאולוג הנוצרי אוגוסטינוס.
אוגוסטינוס כתב את הווידויים בשנת 397, ובהם הוא מפרט את חטאיו ותשובתו, וחושף את הגזמותיו בהתנהגותו כנער ואישיותו כהוגה מתחילה להתהוות.
הנושא העיקרי של וידויים הוא ספקולציה תאולוגית טהורה.
וידויים מתחלק לשלושה-עשר חיבורים, כאשר בתשעת הספרים הראשונים אוגוסטינוס מכין את הקוראים נפשית לקבלת סמכותו לדבר לא רק בשם התבונה אלא גם בשם האל.
בחיבורו זה אוגוסטינוס מגנה את אלה הקשורים בקשרי אהבה עם יצורים בני תמותה:
"אם תחפשו את חיי האושר בממלכת המוות לא תמצאו אותם כלל.
כי איך תוכלו למצוא חיים מאושרים במקום חסר חיים?"
בספר הרביעי הוא מספר כי בהיותו צעיר ולפני שהפך לנוצרי, סבל משברון לב עקב קשריו עם ידידו שמת לפתע פתאום.
ייסורים אלה היו חסרי חוכמה בהיותם תוצאה של קשרי ידידות עם בן תמותה:
"כיצד היה בכוחה של תוגה זו לחדור לנפשי כה בקלות, אם לא בגלל שגרמתי לה להיות במצב של חוסר יציבות, כאשר אהבתי בן תמותה כאילו לא ימות לעולם?"
לדעתו צריך לדעת לדחות את הקשרים עם אנשים כאשר הם הופכים לבלעדיים, כי בעולם הזה הכול הוא בן חלוף, הכול נתון להתמוטטות ולכיליון, ובאשר ליצורים בני תמותה יש צורך:
"שנפשי לא תהיה קשורה כלל בקשרי אהבה שיחזיקו אותה בשבי כאשר היא מניחה לעצמה לשקוע בתענוגות החושים.
כי בעוד שיצורים בני חלוף אלה מעבירים את חייהם ורצים לקראת מותם, הנפש נקרעת על ידי תאוות אלה שהיא חושקת בהן והגורמות לה להתייסר עד אין סוף.
כי הנפש משתוקקת מטבעה למצוא מקום מקלט בחיקו של מי שהיא אוהבת.
אך אין זה מן האפשר שתמצא מנוח בחיקם של יצורים בני חלוף שאינם בני קיימא ונמצאים במצב של מעבר ושל שינוי תמידי.
" (ספר רביעי פרק 10).
אוגוסטינוס, שהתנגד לקשרי אהבה בדרך כלל, אינו שולל אותם כאשר המדובר באהבת האלוהי, כלומר: לא באהבת האל בלבד אלא באהבת הנצחי שבבני האדם, הגורם להם לחדול מלהיות בני תמותה ולהפוך לבני אלמוות:
"אהוב את הנפשות באמצעות האלוהי, כי כשלעצמן הן תועות ובנות חלוף, אך באמצעותו הן הופכות ליציבות ובלתי משתנות.
ממנו הן מקבלות את יציבותן ובלעדיו הן מתמוטטות ועוברות מן העולם.
.
.
דבוק באלוהים בחוזקה, והפכת ליציב ואיתן.
" (ספר רביעי פרק 12).
דבר אינו כה מפתיע כמו השלווה האופפת את אוגוסטינוס כאשר הוא מדבר על התנסותו בייסורים.
המדובר איננו עוד בתקופת נעוריו לפני שהפך לנוצרי, אלא בתקופה מאוחרת יותר שבה התייסר על מות אמו שהייתה קרובה מאוד ללבו:
"מה שחשתי בלבי, שנתפס בחולשה ילדותית וגרם לי להזיל דמעות, הוכנע באמצעות כוחו של ההיגיון.
כי חשבנו שאין זה יאה שבהלוויות אלה נבכה וניתפס לקינות ולאנחות.
הן משמשות בדרך כלל כדי להביע צער על המתים שלא ישובו לעולם.
תחת זאת מותה של אמי לא היה בו כל צער, כאילו הייתה עדיין בין החיים באמצעות הנצחי שבה.
" (ספר תשיעי פרק 12).
בספר העשירי הוא עובר מן העבר אל ההווה, לתיאור מצבו הנפשי בשעת כתיבת הדברים ולדיון ארוך במהות הזיכרון.
בספר האחד-עשר הוא עוסק בלוגוס, דבר אלוהים הנצחי, שיצר את עולמנו, "החוכמה היא הראשית, ובראשית בראת את השמיים והארץ"(סעיף 11).
מדוע רצה האל לברוא את העולם? על כך אין לאוגוסטינוס תשובה.
עם זה, הוא אינו מקבל את ההצעה המבודחת כלשונו, "הוא הכין את הגיהנום למעמיקים [מדי] לחקור"(סעיף 14).
בספרים השנים-עשר והשלושה-עשר הוא עוסק בבריאת העולם, בכנסייה ובתורת הפרשנות הכנסייתית באמצעות פירוש אלגורי לפסוקי הפרק הראשון בספר בראשית.
הספר וידויים תורגם לעברית על ידי פרופסור אביעד קליינברג ויצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות ב-2001.