כל מה שרצית לדעת על חוק השופטים:
חוק השופטים (תשי"ג, 1953) היה בתוקף בין 1953 לבין כניסת חוק בתי המשפט (נוסח משולב) לתוקף ב-1984.
החוק קבע לראשונה מאז עצמאות מדינת ישראל הוראות לגבי כשירות למינוי שופטים; אופן מינוי השופטים (בידי נשיא מדינת ישראל ועל פי הצעת ועדת מינויים); הוראה בדבר אי תלותם של השופטים.
כמו כן קבע החוק הוראות לשיפוט משמעתי של שופטים.
מטרת החוק הייתה מתן גושפנקה משפטית-חוקית לאי תלותה של הזרוע השיפוטית במדינה.
כבר ב-1951 היה ניסיון להעביר חקיקה בנושא, אך בשל חילופי גברי תכופים בכנסת ובממשלה, הדבר לא התאפשר.
ההיסטוריונית של המשפט פנינה להב טוענת כי העובדה כי עברו חמש שנים עד לחקיקת החוק מעידה על חוסר יציבות מערכתית ובעייתיות בהפרדת רשויות.
יצחק אולשן מעיד ספרו "דין ודברים", כי גם במהלך עיצוב החוק היו חילוקי דעות, שחלקם נבעו מן העובדה כי חלק מן המחוקקים ראו נגד עיניהם את דמותו של פנחס רוזן (שלא נטה להתערב בשיקולי השופטים והחלטותיהם) ולפיכך התקשו להבין את חשיבות ההפרדה בין הרשות המבצעת (משרד המשפטים) ומינוי השופטים.
להב עוד טוענת, כי העברת החוק איפשרה שיקול דעת נרחב יותר לשופטים ומביאה לראייה את פסק דין "קול העם".
בין המקדמים העיקריים של החוק היה שר המשפטים פנחס רוזן.
שופטי בית המשפט העליון דאז (משה זמורה, יצחק אולשן, שמעון אגרנט ומשה זילברג) היו בין היועצים.
אחרים היו יואל זוסמן ומשה לנדוי, שמונו מיד לאחר העברת החוק לשופטי בית המשפט העליון.
בשל מצבו הבריאותי של השופט זמורה, הופנתה תשומת הלב גם לצורך בממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, והתואר הוכנס לחוק (ממלא המקום הראשון היה אולשן).
בעקבות החוק הוקמה הוועדה לבחירת שופטים.