כל מה שרצית לדעת על חליל קלאסי:
חליל קלאסי הוא שמם הכולל של חלילים אירופיים אשר יוצרו בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19.
חלילים אלו היו החלילים מרובי המפתחות המערביים הראשונים, אשר זכו לתפוצה כלל אירופאית רחבה.
החליל הקלאסי הוא למעשה תוצר אבולוציוני של חליל הבארוק, הידוע גם כטרברסו.
כלי זה היה בעל שישה חורים לאצבעות וחור אחד נוסף שהיה מכוסה, ונפתח באמצעות מפתח (קלאפה).
החליל היה בנוי לפי הסולם רה מז'ור, אם כי לא בכוונון מושווה; היו בו שתי טרצות גדולות נמוכות מאוד – פה דיאז ודו דיאז.
על מנת לנגן את כל רצף הצלילים הכרומטי, היה צורך להשתמש ב"אצבועי מזלג", כלומר, אצבועים שבהם משני צדיו של חור בלתי מכוסה, יש רצפים של חורים מכוסים.
אצבועי מזלג דרשו לרוב תיקון של גובה הצליל, ויצרו גון צליל שונה, וכהה במעט מן הצלילים שאינם באיצבועי מזלג.
חליל קלאסי בעל שישה מפתחות ורגל רה
מטרת תכנונו של החליל הקלאסי היא ליצור אחידות בגון הצליל, ולקרבו אל הכוונון המושווה.
לשם כך נוספו לדגמים הראשונים של החליל הקלאסי שלושה מפתחות, ולפיכך גם קידוח של שלושה חורים חדשים בחליל.
חורים אלו יצרו את הצלילים פה, סול דיאז וסי במול.
כמו כן נעשו גם שינויים קלים בגופו של החליל עצמו ובחורים הקיימים, על מנת להתאים אותם למצב החדש.
דגם זה החל להיות נפוץ כבר בשנות ה-70 של המאה ה-18, אם כי חלילנים מקצועניים העדיפו להשתמש בחליל בעל מפתח אחד.
בפורטרטים של חלילנים ידועים מן התקופה (למשל, החלילן פרנסואה דוויאן, שצוייר בסוף המאה ה-18), ניתן להבחין כמעט תמיד שהם אוחזים בחליל בעל מפתח אחד.
כחלק מהתפתחותו של החליל הקלאסי, נעשו ניסיונות להגדיל את מנעדו של החליל בטון שלם כלפי מטה על לצליל דו, ובכך להוסיף לו שני חורים ושני מפתחות נוספים.
היו שנמנעו מלהשתמש בפטנט זה מאחר שהוא מעוות את האינטונציה של החליל ומשנה את האיזון שלו.
עם זאת, חלילים בעלי רגל דו החלו להיות נפוצים מאוד.
החל מסוף המאה ה-18 החל להופיע חליל בעל שני מפתחות נוספים בגוף החליל.
מפתח אחד נקדח בעבור חור חדש אשר יצר את הצליל דו.
מפתח שני נקרא "פה ארוך"; מאחר ששימוש במפתח פה יחיד באצבע הרביעית של יד ימין לא היה מתאפשר כאשר אצבע זו הייתה עסוקה בלסתום חור (בשביל צלילים כמו רה ומי במול), נוצר מפתח חדש לשימוש בזרת של יד ימין, אשר החליף את "פה קצר" בעת הצורך.
בחליל זה נעשו גם שינויים נוספים בצורת פיית הנשיפה ובקדח של הצינור (למשל, הוספת טבעת מתכת במפרק הראש), בעיקר על מנת להגדיל את עוצמת הצליל.
הדגם של החליל בעל ששת המפתחות (או שמונת המפתחות, אם הייתה לו רגל דו) היה נפוץ זמן רב, גם כשהחל להופיע החליל הרומנטי בעל המנגנון המסובך, שלו תשעה עד שישה עשר מפתחות, והוא למעשה גלגול של החליל הקלאסי.
החליל בגרסתו המודרנית הוצג לראשונה בשנת 1851 על ידי בונה החלילים תאובלד בהם.
חלילו של בהם החליף את כל דגמי החלילים המבוססים על חורים סגורים (דהיינו החליל הקלאסי והחליל הרומנטי) בצרפת, שנים ספורות לאחר הופעתו.
באנגליה הוא נעשה פופולארי מיד אחר כך, ובגרמניה רק בתחילת המאה ה-20.
כיום זוכה החליל הקלאסי לעדנה בביצועים אותנטיים של מוזיקה מסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19.
לרוב דגמים שלו נבנים מהעתקים היסטוריים, אם כי ישנם חלילים קלאסיים שהשתמרו במצב המאפשר נגינה עליהם.