כל מה שרצית לדעת על חרדל השדה:
חרדל השדה (שם מדעי: Sinapis arvensis) (נקרא גם חרדל הבר – wild mustard) הוא צמח חד שנתי שמוצאו באירופה והוא נפוץ באמריקה הצפונית ובחופי הים התיכון.
בישראל גדל חרדל הבר ברוב אזורי הארץ.
חרדל השדה פורח בפריחה צהובה מבהיקה ויוצר מרבדים צהובים מרהיבי עין על פני שטחים נרחבים.
את חרדל השדה ניתן גם לראות בצידי דרכים והוא אף גדל כצמח מזיק בשטחים חקלאיים.
הגבעול התפרחת והתרמילים הטריים של חרדל השדה הם אכילים.
לזרעי החרדל סגולות רפואיות.
מזרעי החרדל ניתן להפיק שמן חרדל שיעיל בטיפול בכאבי גב ומפרקים.
ערבובו עם שמן זית יוצר תרופה לדלקת אוזניים.
בנוסף הוא משמש כתבלין.
ככלל, בכמויות גדולות, עלי הצמח רעילים, ואינם ראויים למאכל בעלי חיים, אך הם נאכלים על ידי זחלים של פרפראים שונים כגון לבנין הכרוב.
גובהו של הצמח 60-120 סנטימטרים‏.
גבעוליו ישרים ומכוסים בשיער זיפני.
עלי חרדל הבר הינם דמויי כינור, מנוצים ומפורצים, ומכוסים בזיפים קצרים.
הפרחים צהובים וערוכים באשכולות.
הפרי הוא תרמיל זיפני, צר וארוך.
חרדל השדה פורח בחודשים דצמבר-מאי הזרעים מבשילים ומתייבשים באוקטובר-ינואר.
למרות ייחודיותו של חרדל השדה ביצירת שטחים ענקיים המכוסים בפריחה צהובה, הוא אינו היחיד האחראי למרבדים אלו.
פרחיהם של צמחים נוספים ממשפחת המצליבים צבעם צהוב, ויש המזהים צמחים אלו בטעות כחרדל השדה.
בין צמחים אלו ניתן למנות את החרדל הלבן, בן-חרדל מצוי, איסטיס, תודרה סיגית, חטוטרן מצוי, בקבוקן מקומט, אליסון, מצלתיים מצויים, משקפי הזקנה, רשתון השדות, טוריים זיפניים, טוריים קטנים וצנון משולשל‏.
חרדל השדה מוזכר פעמים רבות במשנה ובתלמוד.
הצמח מוזכר כצמח מאכל והם היו מודעים לסגולותיו הרפואיות, זרעיו שימשו כמשקולת מידה.
גז חרדל לא מופק מחרדל השדה, אלא נקרא כך משום ריחו, הדומה לשום, חרדל או חזרת.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לחרדל השדה:
•ארץ ישראל: צמחים
•מצליבים
•פרחים צהובים בארץ ישראל
•פרחי מאכל