כל מה שרצית לדעת על טיפול פסיכדלי:
טיפול בסיוע סמים פסיכדליים מתייחס לשיטות טיפוליות המערבות סמים פסיכדליים, בעיקר בפסיכותרפיה, המשמשים כמזרזי חוויות נשגבות, על מנת לשבור מחסומים פסיכולוגים.
בניגוד לתרופות פסיכיאטריות קונבנציונליות אשר ניתנות למטופלים על בסיס קבוע או לפי הצורך, סמים פסיכדליים ניתנים בצורה מבוקרת ומצומצמת מאוד, במהלך המפגשים עצמם.
סמים פסיכדליים או סמי הלוצינוגנים (הזיה), הם סמים פסיכואקטיביים שפעולתם העיקרית היא שינוי ההכרה, התודעה ותהליכי המחשבה.
הם אינם נחשבים לממכרים כי הם לא מקדמים נטילה כפייתית ולא גורמים לתסמונות גמילה.
סמים פסיכדלים הם קבוצה גדולה של סמים סינתטיים וטבעיים עם מגוון רחב של מבנים כימיים.
הידועים שבהם, מסקלין, שנגזר מקקטוס פיוטה; פסילוסיבין, הנמצא מלמעלה מ -100 מינים של פטריות; סמים סינתטים, כמו LSD- חומצה ליסרגית דיאתילאמידית, MDMA, והחומר הטבעי דימתילטריפטאמין (DMT).
המאפיין הכימי הנפוץ של סמים אלו הוא בעל המבנה אינדול שנמצא בסרטונין.
הסרטונין מציע מנגנון ספיציפי לסמים אלו ובכך הם משפיעים על כל מערכת הסרטונין.
המילה "פסיכדלי" הומצאה על ידי הפסיכיאטר האמפרי אוסמונד במהלך התכתבותו עם הסופר אלדוס האקסלי בשנת 1956.
אוסמונד הציג את המילה לתיאור סמים מסוג זה, מכיוון שמעולם לא הייתה בשימוש לפני כן, ולכן לא נקשרה לאסוציאציות אחרות, מלבד חווית הסם; משתמשים נלהבים בשנות ה-60 אימצו את המילה "פסיכדלי" כאשר תיארו את החוויות שלהם כ"חוויה שאפשרה להם להתבונן לתוך הנפש, התודעה של עצמם".
המילה נגזרת מהשורשים היוונים שפירושם "mind manifesting" – "תודעה/ נפש נחשפת" והכוונה שסמים פסיכדלים הם בעלי יכולת פיתוח פוטנציאל שאינו נמצא בשימוש במוח האנושי.
מאותה תקופה ועד היום, משתמשים אנשי הרפואה במונח הלוצינוגנים, שמשמעותו "גורמי הזיות", לתיאור סמים אלו.