כל מה שרצית לדעת על יהללך זר ולא פיך:
"יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ" – עצה – ויש מפרשים עובדה, או הבטחה – המופיעה בספר משלי (כז, ב).
הפסוק השלם הוא "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא-פִיךָ; נָכְרִי, וְאַל-שְׂפָתֶיךָ".
הפסוק ממליץ לאדם לא לפאר את עצמו ולהניח את הדבר לאחרים.
האימרה היא מקרה פרטי של האימרה "אין הנחתום מעיד על עיסתו" אם כי בניגוד אליה היא מנוסחת כהמלצה ולא כקביעה.
ירמיהו הנביא מבחין בין הלל עצמי אסור להלל עצמי מותר: "כּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתו, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּור בִּגְבוּרָתו, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרו.
כִּי אִם בְּזאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אותִי, כִּי אֲנִי ה' עשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיהו ט כב).
את ספרו "מורה נבוכים" סיים הרמב"ם בפסוקים אלה (עד המילים "הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אותִי").
בעברית הישראלית יש המצטטים את האמרה כאשר מנסים לרמוז לאדם שהוא מגזים בהתפארותו.
יש שפירשו את הפסוק בדרך הלצה במשמעות הפוכה: "יהללך זר, וָלא – פיך".
כלומר, אם אין מי שיספר את תהילתך, עשה זאת בעצמך.