כל מה שרצית לדעת על כינוס נכסים:
כינוס נכסים הוא הליך משפטי הכולל תפיסת נכס ושליטה בו, כך שניתן יהיה להיפרע ממנו.
בדרך כלל, הוא נפתח במצב בו נושה זכאי, בתיווך כונס הנכסים, לממש רכוש של אדם פרטי, קבוצת אנשים או חברה, ששועבד כבטוחה על חובות שלא שולמו.
במשפט הישראלי, קיימות שלוש קבוצות עיקריות של הליכים הקרויים "כינוס נכסים": הליך אחד הוא מינוי כונס נכסים במסגרת סדר הדין האזרחי.
ההליך השני הוא מינוי כונס נכסים בהוצאה לפועל ובבית המשפט.
ההליך השלישי הוא מינוי כונס נכסים בדיני החברות, לאכיפת שעבוד צף שהוטל על נכסי חברה.
זה האחרון הוא הטיפוס המוכר והמתוקשר של כינוס נכסים, ואליו מתכוונים כאשר אומרים שחברה "נמצאת בכינוס נכסים" או "מונה לה כונס נכסים".
למרות שכינוס נכסים מהסוג השלישי מרכז משקל כלכלי רב יותר, אנשים פרטיים עשויים להיתקל בעיקר בכינוס מהסוג השני (בהוצאה לפועל או בבית המשפט).
יחד עם זאת, בישראל, נושא ההפרדה בין סוגי הכינוס השונים אינו מפותח ביותר, בין השאר עקב היעדר חקיקה מספקת בנושא ואי-בהירות של דברי החקיקה הקיימים.
אף בקרב העוסקים בתחום, מושגים ומסגרות נורמטיביות שונות משמשות בערבוביה.
בסוגיות מסוימות, כגון אופן קביעת שכר הטרחה של כונסי נכסים, פסיקת בתי המשפט בישראל נוטה לעבר מבחנים מהותיים המתחשבים בתוכן העבודה שביצע הכונס ורק במידה פחותה בהסדר החקיקתי שמכוחו התמנה.
במונח "כינוס" נעשה שימוש גם במסגרת הליכי פשיטת רגל.
קיימת הפרדה בין שני שלבים מרכזיים בהליך פשיטת הרגל – השלב של מתן "צו כינוס" והשלב המאוחר יותר של מתן "צו פשיטת רגל".
בפועל, ההפרדה בין שני שלבים אלו הינה ברובה ארכאית, שכן צו הכינוס הוא הצו העיקרי והמכריע: הוא הפותח את הליך חדלות הפרעון, מחיל משטר קולקטיבי לגביית החוב ומעביר את נכסי החייב לשליטת הנאמן.
על אף הדמיון במונחים, "צו כינוס" שונה בתכלית מכינוס נכסים במובן הנדון כאן.
צו כינוס אינו אלא חלק מהליך חדלות פרעון מסוג פשיטת רגל.
שלא כמו כינוס נכסים, אין מטרתו להיטיב עם נושה מסוים, אלא עם כלל נושי החייב.
דיני כינוס הנכסים אינם קשורים בהכרח לדיני חדלות הפרעון.
אדם יכול להיות כשיר-פרעון, אך עדיין ימונה עליו כונס נכסים, פשוט מכיוון שלא שילם את חובו לנושה אחד ספציפי (שהוא נושה מובטח).
אותו נושה יבקש להיפרע מן השעבוד; הנכס יגרע ממצבת הנכסים של האדם שלא שילם, יחד איתו יפרע החוב, והעסקים ימשכו כרגיל.
אולם בפועל, קיים קשר בין חדלות פרעון לבין כינוס נכסים.
זאת מכיוון שרק לעתים נדירות, אדם כשיר-פרעון יפסיק להחזיר חובות דווקא לנושה מובטח שלו.
הדבר נכון במיוחד בישראל, בה מרבית הנושים המובטחים הם בנקים.
כמעט כל חברה עסקית נמצאת במערכת יחסים ארוכת-טווח עם בנק כזה או אחר, המהווה את מקור האשראי העיקרי שלה.
אם חברה מתקרבת לחדלות פרעון, היא תפסיק קודם כל לשלם לנושים הלא-מובטחים (כגון ספקים).
רק כשלא נותרת עוד ברירה (מצוקת המזומנים חמורה במיוחד), החברה תפגע במערכת היחסים שלה עם הבנק, הנושה המובטח, ותפסיק לשרת גם את חובותיה אליו.
או אז, יתאפשר מינויו של כונס נכסים.
לכן, במרבית המקרים בהם מתבצע כינוס נכסים, הדבר מהווה אינדיקציה לכך שהחברה נמצאת במצב של חדלות פרעון.
בישראל, כינוס נכסים הוא תמיד סעד שיפוטי (ולא סעד אוטונומי).
הווה אומר, רק בית משפט או רשם ההוצאה לפועל רשאים למנות כונס נכסים.
דבר זה נכון לכל שלושת הסוגים של כינוס נכסים.
זאת בניגוד, למשל, לדין בבריטניה ובמספר ארצות אחרות של המשפט המקובל, בהן הנושים עצמם רשאים למנות את הכונס.