כל מה שרצית לדעת על כרטיס מנוקב:
כרטיס מנוקב או כרטיס ניקוב הוא כרטיס נייר ששימש בתחילת עידן המחשב, ושנים רבות קודם לכן, לצורך שמירה של נתונים, ובפרט כאמצעי קלט (ובמידה פחותה – כאמצעי פלט).
הכרטיס המנוקב הומצא בשנת 1801, על ידי הצרפתי ז'וזף ז'אקאר, שהשתמש בכרטיס זה לבקרה של מכונות אריגה.
הכרטיס המנוקב כאמצעי לעיבוד נתונים הומצא בשנת 1887 על ידי האמריקאי הרמן הולרית', והוא נכנס לשימוש במפקד האוכלוסין שנערך בארצות הברית בשנת 1890.
גודל הכרטיס היה זהה לגודלו של שטר של דולר באותה עת, כך שארגזים ומגרות ששימשו לאחסון של דולרים התאימו גם לאחסון כרטיסים מנוקבים שהכילו 24 טורים, 12 שורות בכל טור.
בשנת 1928 חברת יבמ יצרה כרטיס גדול יותר, בן 80 טורים ו-12 שורות.
השורות סימנו את עשר הספרות ועוד שתי שורות עיליות, אשר סייעו ביצירת אותיות.
צירוף ניקוב של שורות הספרות עם ניקוב השורות העיליות, יצר אותיות וסימנים מיוחדים.
קופסה סטנדרטית של כרטיסי ניקוב כללה 2,000 כרטיסים.
לאחסון כמויות גדולות של כרטיסים נבנו ארונות מגירות, שבהם מקום לאלפי כרטיסים.
כאמצעי פלט, בכל אחד מ-960 המקומות על הכרטיס ניתן היה למקם סיבית אחת משום שכל מקום כזה יכול היה להיות באחד משני מצבים: מנוקב או לא מנוקב.
כרטיס מנוקב
העברת הקלט מטפסים אל כרטיסים מנוקבים נעשתה באמצעות מכונת ניקוב.
בתפעול מכונות הניקוב עסקו בעיקר נשים, שכונו נקבניות.
עד תחילת שנות השבעים של המאה ה-20, ובעיקר לפני המצאת המחשב, שימשו מכונות מיוחדות (ציוד לעיבוד נתונים) לעיבודם של כרטיסים מנוקבים:
ממיינת: שימשה למיון הכרטיסים בסדר עולה או יורד, בהתאם לטורים בכרטיס שנבחרו למטרה זו.
ממזגת: מכונה שקיבלה כקלט חבילות אחדות של כרטיסים מנוקבים ממויינים לפי טורים מסוימים, ומיזגה אותם לחבילה ממויינת אחת.
מלווחת: מכונה שהדפיסה את תוכנם של הכרטיסים המנוקבים.
טבולטור: מכונה שאפשרה לסכם את המספרים שבחבילת כרטיסים מנוקבים, ולהדפיס את הסיכומים.
עד אמצע שנות השבעים היווה הכרטיס המנוקב את אמצעי הקלט העיקרי למחשב.
הוא הוחלף בסוף שנות השבעים על ידי התקליטון, שהביא להיעלמות הכרטיס המנוקב והמכונות שטיפלו בו.