כל מה שרצית לדעת על לוסיטניה (אונייה):
אוניית הדואר המלכותי "לוּסִיטֶנְיָה" (באנגלית: RMS Lusitania) הייתה אוניית נוסעים בריטית.
ב-7 במאי 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, טובעה האונייה על ידי צוללת גרמנית.
לטיבוע האונייה הייתה השפעה על הצטרפות ארצות הברית למלחמה כשנתיים מאוחר יותר.
"לוסיטניה" הושקה ב-7 ביוני 1906, ושימשה להובלת נוסעים ומטען באוקיינוס האטלנטי, בין אנגליה לארצות הברית.
ב-1907 זכתה בסרט הכחול לאחר שחצתה את האוקיינוס האטלנטי, מאירלנד לארצות הברית, בפחות מ-5 ימים ובמהירות שיא של 24 קשרים.
האונייה יצאה להפלגתה האחרונה מנמל ניו יורק ב-1 במאי 1915.
ב-7 במאי 1915, בשעה 14:10, בעת שהאונייה נמצאה קרוב לסוף מסעה, 14 מייל מאירלנד, היא נפגעה מטורפדו ששוגר אליה מהצוללת הגרמנית U-20.
בעקבות פגיעת הטורפדו נשמע פיצוץ גדול נוסף, ותוך 18 דקות טבעה האונייה.
1,198 נוסעים נספו, מתוכם 128 אמריקנים.
במשך עשרות שנים נטען כי הפיצוץ השני נגרם על ידי מטען סודי של תחמושת שהוטמן בה, בניגוד לחוק האמריקאי האוסר על הובלת חומרי נפץ באוניות נוסעים.
רק ביולי 2012 גילו חוקרים מהמעבדה הלאומית לורנס ליברמור שקול הנפץ השני נבע מפיצוץ דוד קיטור, בעוד טביעת הספינה נגרמה מהנזק שחוללה פגיעת הטורפדו.
הספינה אומנם נשאה תיבות כדורי רובים בקוטר 7.
7 מ"מ, אך אלה היו חלק מהמטען המוצהר (והחוקי) של הספינה ולא גרמו לטביעתה.
קיומה של צוללת גרמנית באזור היה ידוע לצי הבריטי, אך המידע על כך הובא לידיעת רב החובל של "לוסיטניה" רק שלוש שעות קודם לטיבועה.
מיד עם פגיעת הטורפדו הספיקה "לוסיטניה" לשגר קריאה לעזרה.
ספינות שנחלצו לעזרתה הצליחו להציל 764 מנוסעיה, ובהם רב החובל של האונייה, קפטן טרנר.
מפעל גרמני הנפיק מדליות המציינות את טיבוע האונייה כניצחון של הצי הגרמני, וצעד זה הוסיף שמן למדורה.
לאחר שצעד זה נודע לממשלת גרמניה, על־פי ידיעות אודותיו שהופיעו בעיתונות הבריטית, היא אסרה על הפצת המדליות.
בשלב זה החלו הבריטים למכור עותקים של המדליה, שתמורתם היוותה תרומה לצלב האדום.
בעקבות הזעם הרב על טיבוע "לוסיטניה" הבטיחה גרמניה שצוללותיה יעלו על פני הים לפני שהן תוקפות, כדי למנוע תקיפה מוטעית של ספינות נוסעים.
טיבועה של "לוסיטניה" נחשב על ידי "מדינות ההסכמה" לדוגמה נוספת לברבריות של מכונת המלחמה הגרמנית.
בעיני ארצות הברית, ש-128 מאזרחיה נספו בטיבוע האונייה, הייתה הפעולה הגרמנית מנוגדת למשפט הבינלאומי, ולכן נגרם מתח רב ביחסים שבין ארצות הברית לגרמניה.
רק כעבור שנתיים, בעקבות החלטה גרמנית לחזור למלחמת צוללות בלתי מוגבלת ובעקבות "מברק צימרמן", שוכנעה ארצות הברית להצטרף למלחמת העולם הראשונה לצד "מדינות ההסכמה".