כל מה שרצית לדעת על מגדלי שתיקה:
מגדלי שתיקה הינם מבנים מעגליים המשמשים את מאמיני דת זרתוסטרא לטיפול בגופות המתים ולקבורתם.
הכינוי "מגדלי שתיקה" ניתן למבנים בשנת 1832 על ידי מתרגם של הממשל הבריטי בהודו.
לפי דת זרתוסטרא, גופת המת היא "נאסו", משמע, טמאה.
לפי אמונתם יסודות העולם (אש, אדמה, מים) הם מקודשים, ולכן לא ניתן לקבור את הגופה בארץ, לשרוף אותה או לשלח אותה לנהר או לים מחשש לטמאם.
לכן נוהגים להניח את הגופה על גבי המגדלים, שם להקות של ציפורים טורפי נבלות, שעשו את סביבת המגדלים לביתם, אוכלות את הגופה, ושאריות הבשר והעצמות נצלות באור השמש.
התהליך הזה מטהר את העצמות מהטומאה וכעבור תקופת זמן של עד כשנה, אוספים את עצמות המת והם מוכנסות לבור קבורה בתוך המגדל.
שם מפוזר סיד על העצמות שמאיץ את התפוררותן, לבסוף האפר נשטף במי גשמים, עובר מסננות של פחם וחול, עד שלבסוף נשטף אל הים.
המגדלים הם בדרך כלל זהים בצורתם.
הם בעלי גג שטוח, שבו מונחות הגופות בשלושה מעגלים: החיצוני יועד לגברים, האמצעי לגופות נשים והפנימי ביותר לילדים.
כבר במאה ה-5 לפנה"ס, מספר ההיסטוריון היווני הרודוטוס על הפרסים, ש"ישנו מנהג נוסף שנהוג לקמץ בו במילים, ולא לדבר עליו גלויות, באשר למתים.
אומרים כי גופה של גבר פרסי לעולם לא נקברת, לפני שציפור טרף או כלב ביתר אותה" ("היסטוריה", ספר ראשון, 140).
חריטה של מגדל שתיקה במומבאי, 1882
כיום צומצם השימוש במנהג בצורה ממספר סיבות.
החל משנות ה-90, הצטמצמה אוכלוסיית העופות הדורסים בהודו ביותר מ-99 אחוזים בעקבות הרעלות, והאוכלוסייה הקיימת לא מסוגלת לטפל בכמות הגופות.
כיום מנסים לגדל ציפורים בשבי על מנת שישמשו בתפקיד המסורתי.
כמו כן, מותקנות על גגות המגדלים מראות גדולות שמרכזות את קרני השמש בגופות ומאיצים את תהליך.
בארצות מערביות, בהן לא מקובל להקים מבנים שכאלה, מצאו פתרון בהלכות דתם, והם שורפים את המת בחשמל, שאינו יסוד מקודש.
הזכות לקבורה במגדלי שתיקה היא נושא לוויכוח בקרב קהילת הפארסי (שאינם הפרסים, כלומר האיראנים), אחת משתי קהילות הזורואסטריוּת הגדולות בהודו.
המגדלים מנוהלים על ידי אנשי דת שמרנים, שאינם מאפשרים לילדים מנישואים מעורבים, בהם הורה אחד הוא זורואסטרי והשני לא, להיקבר בהם.