כל מה שרצית לדעת על מלחמת איטליה-יוון:
מלחמת איטליה-יוון (ביוונית – Ελληνοϊταλικός Πόλεμος או Πόλεμος του Σαράντα – "מלחמת 40'", באיטלקית: Guerra di Grecia – מלחמת יוון) הייתה עימות בין איטליה הפאשיסטית ובין יוון שהחל ב-28 באוקטובר 1940 והסתיים ב-23 באפריל 1941.
העימות סימן את תחילת המערכה הבלקנית במלחמת העולם השנייה.
תחילת העימות ברצונו של בניטו מוסוליני להוכיח להיטלר כי איטליה היא מעצמה במרחב הים התיכון ולזכות בניצחון צבאי מקביל לניצחונותיו של היטלר בתחילת המלחמה, ובתפיסה כי הים התיכון, ובמיוחד אזור דרום מזרח אירופה, הוא אזור השפעה איטלקי.
ב-28 באוקטובר 1940, לאחר שראש הממשלה היווני יואניס מטקסס, שהיה אף הוא בעל נטיות פשיסטיות ופרו נאציות, דחה אולטימטום של מוסוליני להעניק לאיטליה שטחים ביוון, הורה מוסוליני לכוחותיו על פלישה לשטחה של יוון.
הצבא היווני הדף את הפלישה, ואף הצליח לכבוש חלקים מאלבניה, שנכבשה בשנת 1939 על ידי האיטלקים.
מתקפה איטלקית נוספת, במרץ 1941, נהדפה אף היא.
רק לאחר פלישה גרמנית דרך יוגוסלביה (שהתנגדה למעבר דרך שטחה) ובולגריה (ששיתפה פעולה עם הגרמנים), הצליחו כוחות הציר לכבוש את יוון.
הישגי היוונים אל מול איטליה היו הניצחון הראשון ביבשה של מדינה כלשהי על כוחות מדינות הציר במלחמת העולם השנייה.
ההשפעה של הניצחון היווני הייתה הרבה מעבר לזירה המצומצמת שבה אירעה הלחימה.
כישלון האיטלקים חייב את היטלר לערוך מתקפה בבלקנים שדחתה את לוח הזמנים המתוכנן למבצע ברברוסה (הפלישה לברית המועצות), ובסופו של דבר לעריכת הקרב על מוסקבה במזג האוויר הקיצוני של החורף הרוסי, קרב בו נכשלו הגרמנים במשימה לסיים את המערכה הרוסית בתוך זמן קצר כפי שסיימו את קודמותיה.
הלחימה חשפה את חולשתה הצבאית של איטליה.
הצורך בהתערבות גרמנית היה שלב בהפיכת איטליה מבעלת ברית שוות מעמד לגרורה גרמנית, ולבסוף, ב-1943, למדינה כבושה, על כל המשתמע מכך.
יוון הפסידה במערכה, ונכבשה על ידי גרמניה, אך זכר הלחימה של הכוחות היוונים נשמר כיום ביוון כמורשת של גבורה והתנגדות לתוקפנות.