כל מה שרצית לדעת על מנגנון פיזו-פוקו:
מנגנון פיזו-פוקו (1850) תוכנן על ידי הפיזיקאים הצרפתים ארמן איפוליט פיזו ולאון פוקו על מנת למדוד את מהירות האור.
במהלך הניסוי, אור מוחזר ממראה מסתובבת, לעבר מראה נייחת המוצבת במרחק 35 קילומטר ממנה.
המראה המסתובבת מתקדמת מעט בזמן שלוקח לאור לעבור מהמראה המסתובבת לנייחת וחזרה, והשתקפות האור מוסטת ביחס למקור האור, בזווית קטנה אך ניתנת לגילוי.
אם המרחק בין המראות הוא h, הזמן בין שתי ההשתקפויות על המראה המסתובבת הוא 2h/c (כאשר c היא מהירות האור).
אם המראה מסתובבת בקצב זוויתי קבוע וידוע , הזווית θ נוצרת בזמן של מסע האור בשני הכיוונים, ואז:
במילים אחרות, ניתן לחשב את מהירות האור c על פי הזווית הנצפית θ, מהירות זויותית ידועה, והמרחק h כך:
הגלאי נמצא בזווית 2θ ביחס למקור האור, מאחר שהנורמל למראה המסתובבת מסתובב ב-θ, ומפחית ב-θ גם את זווית הכניסה של הקרן וגם את זווית ההשתקפות.
פוקו ביסס את המנגנון על ניסוי קודם של פיזו אשר, ב-1849, השתמש בשתי מראות קבועות, כאשר אחת מהן מוסתרת חלקית על ידי גלגל שיניים מסתובב.
ההערכה של פיזו למהירות האור הייתה גבוהה מהמציאות בכ-5%.
הניסוי של פיזו למדידת מהירות האור במים נחשב כ"מסמר האחרון בארון המתים" של המודל החלקיקי של האור של ניוטון.
מודל זה חזה שתנועת האור במים אמורה להיות מהירה יותר מאשר באויר.
פיזו הראה שמהירות האור במים נמוכה מבאויר, על ידי כך שהניח צינור מלא מים בנתיב האור.