כל מה שרצית לדעת על מפא"י:
מפלגת פועלי ארץ ישראל (מַפָא"י) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית שנוסדה בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה.
המפלגה הפכה לגורם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית.
מפא"י הייתה (גם בדמות ממשיכתה – "מפלגת העבודה הישראלית") מפלגת השלטון היחידה בישראל, מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד למהפך בבחירות ב-1977, שתוצאתן הביאה בפעם הראשונה לעלייתה לשלטון של מפלגה יריבה מהאופוזיציה – הליכוד.
עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן-גוריון ולצידו ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב.
מעמדו הדומיננטי של בן-גוריון במפלגה נמשך עד לשנות ה-60.
פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד.
במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי (ויש אומרים, הקשרים הכלכליים, בהם הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים) היו חזקים מהאהדה שרחשו לבן-גוריון.
חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה – מפלגת העבודה הישראלית- אשר יש הרואים בה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.
מפא"י ייצגה את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל.
היא הייתה מזוהה עם הציונות המעשית ועם ההתיישבות העובדת, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות.
לאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון היחידה, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים.
במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון.
בשנת 1968 התאחדה מפא"י עם מפלגות שהיו חלק ממנה בעבר: אחדות העבודה – פועלי ציון (צאצאית של התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י) ורפ"י (שפרשה אף היא ממפא"י), ליצירת "מפלגת העבודה הישראלית".
שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקארל מרקס, כגון אחדות העבודה.
משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידאולוגיה לאומית יותר – דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי.
דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת 1947 – "ממעמד לעם".
לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) הציונית-סוציאליסטית (מפלגה התומכת בסוציאליזם המרקסיסטי, שנוצרה מאיחוד מפלגת השומר הצעיר עם התנועה לאחדות העבודה יוצאת מפא"י).
השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה.
בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי, שכיום אינם מקובלים.