כל מה שרצית לדעת על מ.א.ש (סרט):
מ.
א.
ש.
(באנגלית: M.
A.
S.
H) הוא סרט קומדיית מלחמה אמריקאי שיצא בשנת 1970, בבימויו של רוברט אלטמן, שקיבל פרס גלובוס הזהב על בימוי הסרט.
התסריט נכתב על ידי רינג לרדנר הבן, שזכה עבורו בפרס אוסקר.
הסרט מבוסס על הנובלה "MASH: A Novel About Three Army Doctors", מאת ריצ'רד הוקר.
בסרט מככבים: דונלד סתרלנד, אליוט גולד, טום סקריט וסאלי קלרמן.
הסרט מתרחש במהלך מלחמת קוריאה (1951-1953), ומתאר את קורותיה של יחידת אנשי צוות רפואי המוצבים בבית חולים נייד, שנמצא קילומטרים ספורים מזירת הקרב.
בסרט כלולות הפניות ומסרים סמויים רבים המתייחסים דווקא למלחמת וייטנאם (1962-1975), שהתחוללה בזמן יצירת והקרנת הסרט.
הסרט מתאר את החברה הצבאית אמריקאית בצורה קריקטורית ויש בה ביקורת נוקבת כלפי התנהלותו של צבא ארצות הברית בשטח הקוריאני.
התנהגות החיילים מאופיינת בחוסר ערכים ודרך ארץ.
בסרט מתואר הווי הצוות הרפואי שמטפל בפצועים בבית החולים הנייד, כאשר הם נתונים לזרם בלתי-פוסק של פצועים שחלקם מתים על שולחן הניתוחים.
השיחות הקומיות והציניות של הרופאים המנתחים נערכות תוך כדי נתיחת הפצועים.
את המתח והלחצים של מצב ארעי זה הם פורקים במעשי שובבות, שמזכירים התנהגות של נערים מתבגרים ולא פעם הסרט אף מזכיר את סרטי הנוער בהתנהלותו.
אך עם זאת יש לסרט סגנון מחוספס ריאליסטי ובוטה, עם אלתורים קומיים רבים.
ההומור בסרט נוטה להיות גס ובוטה, הבדיחות מרושעות, ולפעמים ניתן אף לחוש בנגיעות קומדיית הסלפסטיק.
הסרט מאופיין גם בשימוש ייחודי בפסקול, בעיקר בעריכת הדיאלוגים.
מ.
א.
ש נחשב לאחד מהסרטים החשובים המסמלים את המהפך החברתי האנטי ממסדי שהתחולל באמריקה בשלהי שנות השישים ותחילת שנות השבעים בשל הצגתו הלגלגנית את ההתחסדות והצדקנות של אמריקה השמרנית וכן בשל הביקורתיות ביחס לנוכחות האמריקאית בשטחים שלא בשליטתה.
הסרט אף נאסר להקרנה במחנות הצבא האמריקנים בשל העובדה שהוא עודד פציפיזם.
גם בישראל הסרט נתקל תחילה בבעיות הקרנה מסיבות דומות – אך לבסוף הוא אושר להקרנה מסחרית.
עם זאת הסרט היווה השראה לסדרת טלוויזיה פופולארית שנקראה גם כן M.
A.
S.
H הסדרה שודרה בין 17 בספטמבר 1972 ו-28 בפברואר 1983, והיא שודרה ברשת פוקס ב 20 מדינות.
מ.
א.
ש נותר עד היום סרט סרקסטי הצוחק על טבעו של האדם, בעל אופי אנרכיסטי, הקורא לניהיליזם ומתריס נגד אטימות וביורוקרטיה, צביעות ופוריטניות.
אלטמן יצר קומדיה שחורה, בעלת ויזואליות ייחודית.
זהו קולנוע אנטי-ממסדי ואנטי הוליוודי בתפיסתו.
הבחירה להתעסק בנושאים שוליים כמו: משחק פוטבול, משחק גולף וההתערבות האם האחות בלונדינית אמיתית או לא – מקנות לסרט את הטון הקומי, הביקורתי והתלוש מהמציאות אותו ביקש אלטמן להעביר.
עריכת הסרט גם היא הולכת יד ביד עם סגנונו הייחודי של הסרט, היא מתאפיינת בעריכה קצבית המודגשות לרוב בצילומי תקריב משלבות שיחות גדושות.
הרבה פעמים שיחה אחת נכנסת לתוך השנייה ויוצרת בלבול בקרב הצופים, אלמנט המוסיף לתחושת הכאוס במחנה.