כל מה שרצית לדעת על ניהיליזם מוסרי:
ניהיליזם מוסרי היא השקפה מטא-אתית לפיה טענות מוסריות-נורמטיביות הן בהכרח שגויות.
יש להבחין בין השקפה הזו לבין נון-קוגניטיביזם, סובייקטיביזם מוסרי ורלטיביזם מוסרי, שאינם מקצים ערך-אמת סטטי כלשהו לטענות מוסריות.
כל עוד לא ידוע על טענה שגויה, ניהליסטים מוסריים תמיד יהיו ספקנים מוסריים (אך לא להפך).
ניקולו מקיאוולי מוצג לעתים כאבטיפוס לניהיליזם מוסרי, אך קביעה זו מוטלת בספק רב.
ספרו "הנסיך" (Il Principe) לא עסק כלל בענייני מוסר, מה שערער מסורת אירופאית שבמהלך ימי הביניים כללה את הפילוסופיה של המוסר בתוך הפילוסופיה המדינית.
אך החרשה בענייני מוסר אינה בבחינת ניהיליזם גמור.
מקיאוולי אמנם אומר שעל הנסיך לזנוח מניעים מוסריים לטובת מניעים כוחניים הגלומים במדינאות, אך הוא מוסיף ואומר, במיוחד בחיבוריו האחרים, שעל השליט המצליח להיות בעל מעלות-טובות פגניות, ולא נוצריות.
הנה כי כן, מקיאוולי מציג חלופה לתורות המוסר של התקופה, ולא דוחה את עצם קיומה של המוסריות.
קרוב יותר להוות דוגמה לניהיליזם מוסרי הוא טרסימכוס, כפי שהוא מתואר ב"פוליטיאה", ספרו של אפלטון.
עם זאת, אפשר לפרש את משנת טרסימכוס ככזו המציעה דין-וחשבון רוויזיוניסטי ביחס למושג הצדק, במקום דחייה מוחלטת של מוסריות ודיון נורמטיבי.
המגן הידוע ביותר על הניהיליזם המוסרי הוא אולי הדמות הבדיונית בזרוב בספרו של איוון טורגנייב, "אבות ובנים".

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לניהיליזם מוסרי:
•ויקיפדיה: עריכה – מדעי הרוח
•אתיקה