כל מה שרצית לדעת על ניסוי קוונדיש:
ניסוי קוונדיש הוא ניסוי פיזיקלי בו עושים שימוש במאזני פיתול לצורך מדידת הקשר בין מסת גוף לבין השפעות הכבידה שהיא מחוללת בסביבתה.
המיוחד בניסוי זה הוא בכך שבאמצעותו מתקבלת רגישות גבוהה להשפעה בין מסות במישור האופקי, תוך ביטול השפעת מסתו הגדולה של כדור הארץ על תוצאות הניסוי.
יתרון זה של הניסוי הוא גם בעוכריו, מכיוון שהרגישות הגדולה של מאזני הפיתול להשפעות במישור האופקי, החיונית למדידת השפעותיהן של המסות העומדות למבחן, חושפת אותו לאי דיוקים עקב השפעות סביבתיות משתנות שקשה להעריכן ולעמוד על טיבן, כגון זרמי אויר, מגנטיות, חשמל סטטי, גאות ושפל ועוד.
את הניסוי תכנן במקור הגאולוג ג'ון מישל, שהרכיב את מאזני הפיתול, אך מת לפני שהספיק לסיים את הניסוי.
אחרי מות מישל ב-1793 עברו חלקי המתקן בירושה לפרנסיס ג'ון הייד הוליסטר, והוא העבירו לידי הנרי קוונדיש.
קוונדיש הרכיב מחדש את המתקן תוך שהוא דבק בתוכניותיו ובשרטוטיו של מישל.
בעזרת המתקן שהרכיב ערך קוונדיש מספר ניסויים כשהמטרה שהציב לעצמו במקור הייתה מציאת היחס בין צפיפות כדור הארץ לצפיפות המים לצורך הערכת צפיפותו הממוצעת של כדור הארץ מתוך ידיעת צפיפותם של מים.
כדי למזער השפעת זרמי אוויר על תוצאות הניסויים, הרכיב קוונדיש את המתקן בחדר אטום וערך את מדידותיו מרחוק באמצעות טלסקופ, שבעזרתו השקיף אל פנים החדר.
על-פי חוק הכבידה של ניוטון, כוח המשיכה הפועל בין שני גופים עומד ביחס ישר למכפלת מסותיהם, וביחס הפוך לריבוע המרחק ביניהם, וקבוע הכבידה G הוא קבוע פרופורציה בין יחידותיהם הסטנדרטיות של גדלים פיזיקליים אלה.
גדלו של G לא היה ידוע באותה עת וניסוייו של קוונדיש אפשרו לראשונה הערכה טובה שלו, אם כי הוא עצמו לא הזכיר הערכה כזו בכתביו.
במהלך השנים חזרו צוותים רבים של פיזיקאים על ניסוי קוונדיש בווריאציות שונות, אך למרות השכלולים הרבים והמאמצים הגדולים שננקטו על מנת להעריך ולמזער השפעות סביבתיות על תוצאות הניסוי, עדיין נותר קבוע הכבידה G הקבוע הפיזיקלי שרמת הדיוק המיוחסת לו נמוכה מזו של כל שאר הקבועים.