כל מה שרצית לדעת על עיכוב קריאה:
בקהילות ישראל באירופה, עיכוב קריאה היה מעין הפגנה על ידי עיכוב קריאת התורה בבית הכנסת עד להתערבות מוסדות הקהילה בבעייתו של המוחה.
המחאה נקראת גם "לקבול" או "לצעוק", ובלשון אחרת: "לבטל התמיד".
המוחה היה עומד ליד ארון הקודש, ומונע את הוצאת ספר התורה.
על פי הנוהג אין רשות לאף אחד להזיזו ממקומו עד שאחד מפרנסי הקהילה יתחייב לעמוד לימינו ולטפל בבעייתו.
המחאה עשויה הייתה להיות כנגד הציבור או גם כנגד יחיד.
תיאור מהמאה ה-13 מופיע באור זרוע: "מעשה היה בקלוניא באחד שקָבָל בשבת הראוי לקרות פרשת אמור אל הכהנים ועיכב תפלה וקריאת תורה כל היום, וכשהגיע [שבת] הבאה צוה הרב רבי אליעזר בר' שמעון זצ"ל להתחיל בפרשת אמור אל הכהנים ולקרותה וגם בהר סיני הראויה להקראות באותה שבת".
צורה אחרת למחאה הייתה עיכוב התפילה בין פסוקי דזמרה לבין ברכות קריאת שמע.
המוחה היה עומד במקום המיועד לשליח הציבור ומונע ממנו להתפלל.
הרמ"א מציין שהדבר נהוג ומחשיב זאת כמצווה המצדיקה את ההפרעה לתפילה והשיחה באמצע התפילה.
מאידך, אם שליח הציבור כבר אמר ברכו – "מקום שנהגו לצעוק על חבריהם בין קדיש וברכו ליוצר אור, או לדבר בצרכי רבים, טועים הם".
החתם סופר מתאר שהדבר היה נהוג בילדותו.
קיימת עדות על עיכוב קריאה בבית הכנסת החורבה בירושלים בשנת תרס"ה, על ידי נשים שעיכבו את הקריאה.
אזכור הלכה למעשה של מנהג זה מופיע בשנת תשכ"א על ידי הרב יעקב ישראל קנייבסקי.