כל מה שרצית לדעת על עיצורים נחציים:
העיצורים הנחציים הם קבוצה קטנה של עיצורים בשפה, המאופיינים בתכונה המכונה נחציות אשר מבדילה אותם מעיצורים אחרים באותה שפה.
המונח "עיצורים נחציים" משמש בעיקר במחקר הפונולוגיה של השפות השמיות.
לא ברור באיזו צורה פונטית הייתה מיושמת תכונת הנחציות בעבר.
כיום היא מיושמת בדרכים שונות בשפות שמיות שונות: בערבית (ובהגייה ספרדית מסורתית של העברית) היא ממומשת על ידי וילוּן או לעלוע, כלומר על ידי חיתוך משני של העיצור בווילון או בלוע מלבד החיתוך הראשי שלו.
לעומת זאת בשפות האתיו-שמיות ממומשת הנחציות בעיצורים מסודקים (או הדופים), כלומר בעיצורים שבביצועם האוויר פורץ החוצה לא מן הריאה אלא מסדק הקול.
מניחים כי הנחציות המלועלעת-מוולנת מאפיינת שפות שמיות צפוניות כמו עברית (לפחות בעבר), ערבית, ארמית, אכדית, אוגריתית וכדומה, ואילו הנחציות המסודקת מאפיינת שפות שמיות דרומיות כמו געז, אמהרית, טיגרינה, מהרי, סוקוטרי, ג'בלת וכדומה.
עוד מניחים כי גם בשפות השמיות הצפוניות קדמה הנחציות המסודקת מבחינה היסטורית לנחציות המלועלעת-מוולנת, כלומר שבמקורה הייתה הנחציות ממומשת על ידי סידוק בכל השפות השמיות, ורק בשלב מאוחר יותר הפכה בחלק מן השפות ללעלוע.
המשותף לשני סוגי הנחציות הוא שהעיצורים נחתכים בכמה בסיסי חיתוך, בנוסף לבסיס החיתוך הראשי גם בבסיס חיתוך לוואי נוסף או כמה נוספים.
הפקת הצליל של העיצורים המלועלעים-מוולנים מלווה בכיווץ שרירי הלוע והתקרבות אחורי הלשון לחך הרך, הווילון.
הפקת הצליל של העיצורים המסודקים מלווה בסגירת סדק הקול ופתיחתו בפרץ אוויר, מה שנשמע כמעין נקישה חזקה.
באלפבית הפונטי הבינלאומי עיצור מלועלע או מוולן מסומן באמצעות העברת טילדה דרכו, ואילו עיצור מסודק מסומן באמצעות פסיק עילי מימינו.
בשפות שבהן ממומשת הנחציות היא מהווה תכונה מבדילה בין פונמות, כלומר קיימים זוגות של מילים שההבדל היחיד ביניהן הוא תכונת הנחציות של אחד העיצורים, והבדל זה גורם להבדל במשמעות בין המילים.
כך למשל בעברית הקלאסית ההבדל בהגייה בין המילים שֶבֶת ושֶבֶט הוא בהיות העיצור טי"ת נחצי והעיצור ת"ו בלתי נחצי.
לעומת זאת בעברית החדשה, שבה אבדה תכונת הנחציות, אי אפשר להבחין בדיבור בין שתי המילים אלא רק על פי ההקשר.