כל מה שרצית לדעת על פובורדון:
פוֹבּוּרְדוֹן או פוֹ בּוּרְדוֹן (Fauxbourdon, בצרפתית "באס מזויף" או "חיקוי באס") היא טכניקת כתיבה מוזיקלית לשלושה קולות, ששימשה במוזיקה של ימי הביניים המאוחרים ותקופת הרנסאנס, במיוחד בין מלחיני האסכולה הבורגונדית.
גיום דופאי היה מחשובי המלחינים שנקטו טכניקה זו, וייתכן כי הוא שהמציא אותה.
הטכניקה מתייחדת בתנועה של אקורדים מקבילים, והתנועה המקבילה מאפשרת הבנה קלה יותר של הטקסט המושר.
השם נובע, כפי הנראה, מכך שהטכניקה הזו משמשת בקטעים בתוך יצירות לארבעה או חמישה קולות, כאשר הקול הנמוך מפסיק לשיר.
הפובורדון, בצורתו הבסיסית, כולל קנטוס פירמוס ושני קולות נוספים: האחד קווארטה מתחת לקנטוס והשני סקסטה מתחתיו, כך שנוצר אקורד שמאוחר יותר עתיד להיקרא סקסט-אקורד.
כדי להימנע ממונוטוניות יתר, הקולות אינם מנגנים לגמרי במקביל: הקול התחתון קופץ מדי פעם מטה, כדי להשלים אוקטבה מול הקנטוס – בעיקר בקדנצות – והקול הפנימי עשוי להכיל קישוטים או חריגות ריתמיות המוסיפות עניין למרקם.
על פי רוב כתובים בסגנון פובורדון רק קטעים קצרים ביצירה ארוכה יותר.
דוגמה לקטע במרקם פובורדון מתוך המזמור Ave maris stella מאת גיום דופאי, בתיווי מודרני.
הקול העליון איננו קנטוס פירמוס אלא קטע בהלחנה חופשית.
הקול האמצעי (שנקרא בכתב היד "פובורדון") עוקב אחר הקול העליון בהפרש של קווארטה, והתחתון נמצא רוב הזמן במרחק סקסטה מן הקול העליון, אבל בשינויים רבים לשם הגיוון.