כל מה שרצית לדעת על פחר א-דין השני:
פחר א-דין אל-מעני השני (ערבית فخر الدين المعني الثاني 1572–1635), היה אציל דרוזי ששלט במחצית הדרומית של לבנון ובצפונה של ארץ ישראל בסוף המאה ה-16 וברבע הראשון של המאה ה-17.
הוא היה בנו של פחר א-דין הראשון, אמיר ממשפחת מען הנכבדת ושליט הרי השוף במרכז לבנון של ימינו.
בסוף המאה ה-16 היה פחר א-דין למושל הרי השוף וזכה לתמיכה מקומית של דרוזים ושל מרונים ולאישורה של הממשלה העות'מאנית.
הוא הרחיב את שטח שליטתו והשתלט על הרי הלבנון והגליל העליון.
בתחילת המאה ה-17 קשר קשרים עם תושביו הדרוזים של הר הדרוזים וב-1610 השתלט על הגליל התחתון.
לאחר מכן המשיך וכבש גם את עמק יזרעאל וצבאו הגיע עד בית שאן וג'נין בדרום.
צעדיו אלה גרמו לו להסתכסך עם שליטיהם המקומיים של השומרון והשרון, והשער הנשגב באיסטנבול צידד באחרונים בשל חששו מכוחו המתגבר של פחר א-דין.
ב-1613 נאלץ פחר א-דין להמלט מפני הסולטאן העות'מאני, והוא עזב את ארץ ישראל והפליג אל בני מדיצ'י שליטי פירנצה שהיו בני בריתו.
הוא ניסה לגייס לצידו שליטים איטלקים תוך שהוא מבטיח להם אחיזה בחופים המזרחיים של הים התיכון, וביקר בין היתר בנאפולי, במסינה ובפלרמו, כמו גם במלטה.
מאמציו לא נשאו פרי והוא שב ללבנון ב-1618.
עם זאת, תוך שנים ספורות השתלט מחדש על כל השטחים שהיו ברשותו ב-1613, והסולטאן נאלץ להכיר בשלטונו מחאלב בצפון ועד גבול מצרים בדרום.
בפועל, הייתה לפחר א-דין אחיזה של ממש רק בשטח שבין קו ביירות-ענג'ר בצפון וקו חיפה-בית שאן בדרום.
בשנים אלה ביצר פחר א-דין את ביירות, צידון, עכו ואת צפת, וכן את דיר אל-קמר מדרום לבירות, בה קבע את בירתו כבר ב-1590.
לבסוף באה סבלנותו של מורט הרביעי לסופה, ופחר א-דין הובס בשנת 1633 בקרב ליד חאצביא ושלטונו בא לסופו.
הוא הוצא להורג יחד עם בני משפחתו באיסטנבול ב-13 באפריל 1635.