כל מה שרצית לדעת על צ'ארלס טלבוט, הדוכס הראשון משרוסברי:
צ'ארלס טלבוט, הדוכס הראשון משרוסברי (אנגלית: Charles Talbot, 1st Duke of Shrewsbury; 24 ביולי 1660 – 1 בפברואר 1718) היה אציל ופוליטיקאי אנגלי.
הוא היה בנם היחיד של פרנסיס טלבוט, הרוזן האחד-עשר משרוסברי ואשתו השנייה מרי-אן, בתו של רוברט ברודנל, הרוזן השני מקרדיגן.
טלבוט היה בן סנדקותו של המלך צ'ארלס השני, על שמו הוא קרוי, וגודל כקתולי.
ב-1679, תחת השפעתו של ג'ון טילוטסון, המיר את דתו לאנגליקניזם.
לאחר מות אביו ירש צ'ארלס את רוזנות שרוסברי, קיבל משרה במשק הבית של צ'ארלס השני, ושירת בצבא תחת פיקודו של ג'יימס השני.
למרות זאת הוא התכתב עם הנסיך מאוראנז' ב-1687, והיה אחד משבעת החותמים על מכתב ההזמנה לוויליאם בשנה שלאחר מכן.
הוא תרם חלק ממימון הפלישה המתוכננת, ולאחר שעזב לארצות השפלה על מנת להצטרף לוויליאם נחת עמו בחוף אנגליה בנובמבר 1688, בתחילת המהפכה המהוללת.
שרוסברי התמנה למזכיר המדינה עבור המחוז הדרומי בממשלה הראשונה של ויליאם ומרי, אך התפטר ב-1690 לאחר שהטורים השיגו עמדת כוח בפרלמנט.
כשהיה באופוזיציה הוא הניח לפני הפרלמנט את החוק התלת-שנתי, אך המלך סירב להעניק את הסכמתו לכך.
ב-1694 התמנה פעם נוספת למזכיר המדינה.
ויליאם לא חשד בשרוסברי למרות הטענות כי הוא קשור ליעקוביטים, וב-30 באפריל 1694 העניק לו את תואר המרקיז מאלטון והדוכס משרוסברי, ואף מינה אותו לאחד מהעוצרים במהלך היעדרותו בשנתיים שלאחר מכן.
ב-1696 הוא הואשם על ידי ג'ון פנוויק בבגידה, והמלך בעצמו העביר אליו את ההאשמות; גם הפעם שרוסברי לא נטל חלק פעיל בענייני הציבור, והפגין את רצונו להתפטר.
ב-1700 הסכים המלך בחוסר רצון לקבל את התפטרותו מטעמי בריאות.
בשבע השנים שלאחר מכן התגורר שרוסברי בעיקר ברומא, וב-1701 כתב מכתב ידוע ללורד סומרס, בו הביע את מיאוסו הגובר מהחיים הציבוריים וטעם כי היה מעדיף שבנו יהיה תליין ולא מדינאי.
לאחר עלייתה לשלטון של המלכה אן ניסו מנהיגי הוויגים לשכנע את שרוסברי לחזור לכהונתו בתפקידים ציבוריים.
כשחזר לאנגליה ב-1707 הוא כבר היה מרוחק מעמיתיו הפוליטיים הוותיקים, וב-1710 הסכים לקבל את תפקיד הלורד צ'מברליין בממשל הטורי, לאחר שהמלכה אישרה זאת ללא ידיעתם של רוזן גודולפין והדוכס ממרלבורו; באותה תקופה מונתה אשתו לעוזרת האישית של המלכה (Lady of the Bedchamber).
לאחר שחזר משליחות דיפלומטית בצרפת, הוא מונה ללורד לוטננט של אירלנד ב-1713; הוא היה בלונדון ביולי 1714, במהלך המשבר שהתרחש בגלל מותה ההולך וקרב של המלכה אן.
ב-29 ביולי, כשהמלכה הייתה על ערש דווי, קיבל הרוזן מאוקספורד את ההודעה על פיטוריו מתפקיד הלורד אשר על האוצר (Lord High Treasurer).
ב-30 ביולי התאספו שרוסברי והשרים האחרים בארמון קנזינגטון, וכשנכנסו לחדר השינה של המלכה המליץ הוויקונט מבולינגברוק למנות את שרוסברי למשרה שהתפנתה; אן קיבלה את ההצעה באופן מיידי.
לאחר מותה של המלכה ב-1 באוגוסט היה שרוסברי בעמדה בעלת כוח רב, ובעל יכולת להשפיע בסוגיה הדחופה של ירושת הכתר הבריטי.
הוא הפעיל את השפעתו לטובת האלקטוראט של הנובר, והיה בעל תרומה רבה לעלייתו לשלטון בשלום של ג'ורג' הראשון, ובסיכול תוכניתם של היעקוביטים להכתיר במקום אן את בנו של ג'יימס השני.
אולם, למרות זאת יחסו השלילי למשרות הפוליטיות הבכירות נותר בעינו; הוא מונה ללורד צ'מברליין לאחר שהתפטר מתפקידיו באוצר ובאירלנד.
את התפקיד הזה הוא עזב ביולי 1715, ומת ב-1 בפברואר 1718.
מלבד תפקידיו הרשמיים הוא כיהן גם בתפקידים טקסיים של לורד לוטננט בסטפורשייר (1681 – 1867), הרטפורדשייר (1689 – 1691), ווסטרשייר (1689 – 1718), מחוזות צפון ויילס (1694 – 1696), הירפורדשייר (1694 – 1704), ושרופשייר (1712 – 1714).
בתקופת כהונתו בסטפורדשייר הוא מונה גם לתפקיד שומר הגלילים (Custos rotulorum).
לא היו לו ילדים מאשתו אדלייד, ולאחר מותו בוטלה דוכסות שרוסברי ורוזנות שרוסברי עברה בירושה לבן דודו, גילברט טלבוט.