כל מה שרצית לדעת על צא וראה:
צא וראה (ברוסית – Иди и смотри) הוא סרטו של הבמאי הסובייטי אלם קלימוב משנת 1985, העוסק במוראות הכיבוש הנאצי בבלארוס בשנת 1943, בימי מלחמת העולם השנייה.
"צא וראה" נחשב לאחד הסרטים המלחמתיים הטובים ביותר שנעשו בברית המועצות, ואחד הטובים שנעשו מעולם.
הסרט הינו אחת האמירות האנטי-מלחמתיות והאנטי-נאציות החזקות ביותר שהוצגו אי פעם על המסך.
ב־142 דקותיו של הסרט נדחסות כל זוועות המלחמה אשר חווה קלימוב, יליד סטאלינגרד, על בשרו, ומוטחות בפניו של הצופה תוך שימוש יוצא דופן ורב עוצמה בשפה קולנועית של צבע, עריכה ופסקול.
התסריט לסרט נכתב בידי קלימוב בשיתוף פעולה עם אלס אדמוביץ'.
הכותרת "צא וראה" נלקחה מפסוק ב' בחזון יוחנן בברית החדשה – "וָאֶשְׁמַע אַחַת מֵאַרְבַּע הַחַיּוֹת מְדַבֶּרֶת וְקוֹלוֹ כְּקוֹל רַעַם לֵאמֹר בֹּא וּרְאֵה".
(ברוסית – ".
.
.
и я услышал одно из четырех животных, говорящее как бы громовым голосом: иди и смотри.
")
הפקת הסרט החלה בשנת 1976 ונמשכה תשע שנים.
במהלך ההפקה חווה קלימוב אובדן אישי קשה כאשר אשתו, הבמאית לריסה שפיטקוב, נהרגה בתאונת דרכים.
עם זאת, נחשב הסרט ליצירתו הגדולה ביותר של הבמאי, וזכה לשבחים הן במולדתו, ברית המועצות, והן במערב, וכן במדינת ישראל, שבה הוקרן בשנת 1989.
הסרט זכה בפרס פסטיבל הסרטים של מוסקבה לשנת 1985.
במדינת ישראל הסרט עודו מוצג לעתים בסינמטקים, ולעתים בהקרנות מיוחדות בערוצי הטלוויזיה הישראלים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.
עלילת הסרט מספרת את סיפורו של פלורה (פלוריאן), נער בן 14, הגדל בבלארוס הכבושה בידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה.
אל מול עיני הצופה מתבגר פלורה, הנראה בתחילת הסרט כצעיר מגילו, ובמהלך כמה ימים ספורים, שבהם נרצחת משפחתו- למרות שטרם הבין זאת, הוא נחשף לזוועות שלא תתוארנה, הופך פלורה לאדם זקן, בעל הבעה עייפה ומותשת, ועיניים המראות על ניסיון חיים קשה ואכזרי.
אין זה תעלול מצלמה או איפור, כי אם הישג ראוי לציון של השחקן אלכסיי קרבצ'נקו, אשר תחת הדרכתו של קלימוב מפגין כאן רמה גבוהה ביותר של משחק קולנועי.
קרבצ'נקו סיפר בראיונות לעיתונות כי הרובים שבהם השתמש קלימוב בצילומי הסרט היו טעונים בכדורים חיים, וכי אלו נורו לעתים כעשרה סנטימטרים מעל ראשו, כך שהפחד אותו הפגין בסרט היה אמיתי ככל האפשר.
פלורה מצטרף לפרטיזנים לאחר שמצא רובה בקבר רדוד של חייל רוסי מת.
בתחילה נראה כי המדובר בסרט חניכה הוליוודי כמעט, על החיים ביערות, החברות הפרטיזנית הצומחת מתוך הקרב, והאהבה הראשונה.
אך מהר מאוד הופך הסרט לסיוט.
הכפר אליו הוא נמלט הופך למטרה לנאצים, המרכזים את תושביו (וביניהם פלורה, הנמלט בשנייה האחרונה) באסם, ושורפים אותו על יושביו והוא נחשף לאמת שמאחורי התדמית ההירואית שסיפרו לו על המלחמה.
הפסקול של הסרט הינו אחד מן האמצעים החשובים שבהם מעביר קלימוב את המסר הקולנועי בסרט.
לאורך כל הסרט רואים הצופים ושומעים את המתרחש מבעד לעיניו ואוזניו של פלורה, ומשזה נפגע מפצצה המתפוצצת בסמוך לו, ומאבד את שמיעתו, הופך הפסקול לסיוט בפני עצמו, המשלים את המראות הקשים שמוצגים על המסך.
זמזום הנמשך דקות ארוכות, דקות ארוכות של שקט, המופר בהתפרצויות אלימות של צעקות ויריות, ממחישים את האירועים באופן שהתמונות כשלעצמן אינן יכולות להמחיש.
בסרטו של סטיבן ספילברג "להציל את טוראי ראיין" נעשה שימוש דומה מאוד בפסקול, והשפעת סרטו של קלימוב על ספילברג ניכרת במובנים רבים אף מעבר לכך.
בנוסף לאפקט זה מלווה הסרט במוזיקה מקורית שהולחנה על ידי אולג יאנצ'נקו.
מוזיקה זו היא קצבית ואמורפית, ולעתים משולבת בקטעי מוזיקה מוכרים כ"דנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס, או נעימת "דהרת הוולקירות" של ריכרד וגנר.
בסוף הסרט מושמעת היצירה "לאקרימוזה", קטע מן הרקוויאם של מוצרט.
לצופה הישראלי, הרגיל לאזכורה של שואת היהודים בימי מלחמת העולם השנייה מזכיר הסרט כי הגזענות הנאצית פגעה לא רק ביהודים, אלא גם הייתה מופנית כנגד הסלאבים, שהיו אף הם, על פי התאוריות הגזעניות, בבחינת "תת-אדם" – דמם היה מותר, וכפרים בלארוסים ואוקראינים שלמים נשרפו על יושביהם, באופן שמתואר בסרט מבלי לחסוך מן הצופה את הזוועה.
במובן זה הסרט הוא יצירה אוניברסלית, באותו מובן שהסבל האנושי הוא אוניברסלי.
קלימוב מטיל את האשמה בזוועות על ראיית העולם הגזענית המבדילה בין הגזעים הנחותים והגזעים העליונים, כפי שמסביר למפקד הפרטיזנים הקצין הגרמני השבוי, בנאום בלתי נשכח, המתמצת את השקפת העולם הגזענית, בטרם לוקח אחד הפרטיזנים, שמשפחתו נשרפה באסם, את החוק לידיו, ויורה בקצין הנאצי, על מנת שלא להוסיף ולשמוע את המלל הגזעני.
על אף שהסרט כולל למעלה משעתיים של זוועות המלחמה, ואכזריותו של אדם לאדם, המסר של הסרט הוא מסר הומאני.
בסצנת הסיום של הסרט יורה פלורה בתמונתו של היטלר, אשר מצא מושלכת לצידי הדרך.
בדמיונו של פלורה, בכל פעם שנורית ירייה אל התמונה, חוזר הזמן במעט אחורה.
היטלר, המוצג בתמונה כאדם בוגר, מצעיר והולך, עד שהתמונה הופכת לתמונתו המפורסמת של היטלר בעודו תינוק.
בתמונה זו אין פלורה יכול לירות.
לבו אינו מאפשר לו לירות בתינוק, למרות שהוא יודע היטב מיהו התינוק.
פלורה עוזב את התמונה בצדי הדרך, וממשיך בדרכו עם שיירת הפרטיזנים.
למרות כל הזוועות שעבר במהלך הסרט, עדיין נראה כי ישנם קוים אנושיים שאותם פלורה, המייצג את האדם ההומאני, לא יוכל לעולם לחצות.