כל מה שרצית לדעת על צרת הבת:
צרת ערווה (מכונה גם צרת הבת) היא כינוי להלכה יסודית בהלכות יבום, לפיה כאשר אשה נצרכת ליבום ועימה נופלת ליבום אשה נוספת של אותו בעל שמת (שהיה נשוי לשתי נשים) שהיא ערווה לגבי היבם (כלומר קרובת משפחה האסורה בנישואין עם היבם מהתורה מצד עצמה, כגון בתו של היבם), אזי גם האשה הראשונה שאינה אסורה לבם מצד עצמה אסורה להתייבם לו מכח האשה השנייה, וכן היא מותרת מיד להנשא לזר ללא צורך בחליצה, אם אין יבמים נוספים.
הכינוי "צרת הבת" לסוגיה נוצר שכן נוהג מסורתי של נישואי אחיינית לדוד יצר מקרה שכיח של הזדקקות לסוגיה בסיטואציה מאוד מסוייימת.
אם בת נצרכה לכאורה ליבום מאביה, אחי הבעל הנפטר, ונפטרת מצורך זה כיוון שהיא ערווה על אביה, מתעוררת השאלה כיצד יש להתיר את נישואיה של צרתה של הבת, הלא היא האישה האחרת של הבעל (שהוא גם דודה של הבת) אשר נפטר.
במשנה מובאת מחלוקת יסודית בין בית שמאי ובית הלל לגבי תוקפה של הלכה זו, כאשר בית שמאי מתירים לצרת הערווה להתייבם וכן מחייבים אותה בחליצה על מנת להנשא לאדם זר, בעוד בית הלל אוסרים עליה להתייבם ופוטרים אותה מחליצה.
למחלוקת זו היו משמעויות חמורות לגבי ממזרות ואיסורי נישואים לכהן:

אם צרת הערווה מתייבמת כפי הוראת בית שמאי, ילדיה ממזרים לפי בית הלל עקב נישואי האב לאשת אח שלא במקום מצווה (כלומר שלא במקום בו יש היתר לייבום).
אם צרת הערווה מקבלת חליצה, לפי בית הלל מותר לה להנשא לכהן היות שלא היה צורך הלכתי בחליצה, בעוד לפי בית שמאי אסור לה להנשא לכהן, היות שכן היה צורך הלכתי בחליצה, ואשה שנחלצה אסורה בנישואין לכהן מדרבנן.

מימרא מפורסמת של רבי דוסא בן הרכינס בעניין צרת הבת הוא:

".
.
.
מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים: ' צרת הבת אסורה.
.
.
" (מסכת יבמות טז ע"א).

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לצרת הבת:
•ייבום וחליצה