כל מה שרצית לדעת על קורנליוס:
קורנליוס (בלטינית: Cornelius; מת ב-253) היה אפיפיור במשך שנתיים, בין השנים 251-253.
קודמו בתפקיד, פביאנוס, הוצא להורג על–ידי הקיסר דקיוס ב-20 בינואר 250 והנוצרים ברומא חששו כל–כך מן הרדיפות אחריהם על–ידי הקיסר שנמנעו ממינוי בישוף ברומא.
כפי שמספר קיפריאנוס (אגרת 51, סימן 8 ואילך) כאשר הרדיפות נחלשו במרץ 251, בגלל מותו של דקיוס בקרב נגד הפרתים כינסו שישה עשר בישופים ברומא וקורנליוס נבחר על–ידם ברוב קולות, לכאורה כנגד רצונו.
זמן קצר אחרי כן, כפי שמספר קיפריאנוס: "עריץ, נתעב בעיני כהני האל.
.
.
נסיך יריב עלה כנגדו וכונן את כיסאו ברומא".
אותו "עריץ" היה נובטיוס, כומר אדוק ברומא, שהתקומם כנגד מה שתפש כסלחנותו היתרה של קורנליוס, שהיה מוכן לקבל חזרה לחיק האמונה את כל אלו שמעלו בה והתכחשו לדתם בלחץ הרדיפות והעינויים.
ככל הנראה, הדמות העיקרית מאחרי הקלעים הייתה קיפריאנוס, שדחף את קורנליוס להחליט בקונציל קרתגו בשנת 251 על קבלת הכופרים חזרה לכנסייה אחרי כפרת עוונות קצרה.
אאוסביוס מצטט בהרחבה ממכתבו של קורנליוס לפביאנוס בישוף אנטיוכיה, שנטה אז לתמוך בנובטיוס, בו הוא מאשים את נובטיוס כמי שחולל את הקרע בגלל אכזבה מאי-בחירתו למשרת האפיפיור.
קרוב לוודאי שלמרות תיאורו של קיפריאנוס, ההפך היה הנכון: קורנליוס הוא ששאף למינוי למשרת האפיפיור, והסכים להתמנות למרות שהמוודים ואנשי הדת הבכירים בעיר הסתייגו ממנו וממדיניותו.
נובטיוס, שנהנה מתמיכתם, היה ככל הנראה זה שנאלץ להתמנות לבישוף-שכנגד כדי להגן על עקרי האמונה האורתודוקסית, כנגד גישתו הסלחנית של קורנליוס.
כך או כך, כפי שקיפריאנוס מדגיש, העקרון כי אין לסבול מצב בו ישנם שני בישופים בעיר אחת הפך בלתי נסבל בעיני הבישופים המובילים.
קיפריאנוס גייס על צידו של קורנליוס את מאה הבישופים באפריקה ואת השפעתו של דיוניסיוס בישוף אלכסנדריה, שהיה משוכנע—לפחות על–פי מכתבו לנובטיוס—כי נובטיוס התמנה לבישוף-שכנגד בגלל אכזבה מאי-בחירתו למשרת האפיפיור.
מכתביו של דיוניסיוס הצליחו להבטיח לקורנליוס את התמיכה הקריטית של בישופי המזרח, שהכריעו למעשה את הכף.
באיטליה התכנס ויעוד של שישים בישופים שנועד לשוב ולאשר את בחירתו של קורנליוס, ולדחות את מינויו של נובטיוס.
במכתביו המרירים והארסיים של קורנליוס לפביאנוס מאנטיוכיה נחשפים באקראי נתונים על מבנה הבישופות של רומא, שכללה לפי קורנליוס ארבעים ושישה כהנים, שבעה דיאקונים, שבעה תת-דיאקונים (עוזרי דיאקונים), ארבעים ושניים אקוליטים (ἀκόλουθοι) וחמישים ושניים מגרשי שדים, קוראים (לקטורים, ̓ναγνῶσται) ושוערים או שרתים (πυλωροί), ולמעלה מאלף חמש מאות אלמנות ואנשים במצוקה שנתמכו על–ידי הכנסייה.
מספר זה נותן אפשרות להעריך באופן כלשהו את מספר הנוצרים ברומא העתיקה אז.
לפי גיבון מספרם היה כחמישים אלף, אך בנסון ופון הרנאק, המומחים הבולטים בסוף המאה התשע עשרה ביחס לחיי קיפריאנוס סבורים כי מספרם היה קטן בהרבה.
זמן לא רב אחרי שסיעת קיפריאנוס הצליחה לחסל את סיעת נובטיוס התחדשו הרדיפות וקורנליוס גורש לקנטומקלאי (קיויטה וקיה) וככל הנראה מת שם כעבור זמן קצר.
על–פי המסורת שאומצה מאוחר יותר הוא מת כמרטיר כאשר ראשו נערף, אך ככל הנראה לא כך היה.
ייתכן אף כי בעקבות הירונימוס חל בלבול בין מותו של קורנליוס ומותו של קיפריאנוס במועד מאוחר יותר.