כל מה שרצית לדעת על קלמית:
קַלְמִית (באנגלית: Shawm; בגרמנית: Schalmei) הוא כלי נגינה מימי הביניים והרנסאנס, ממשפחת כלי הנשיפה מעץ, שהיה בשימוש באירופה מן המאה ה-12 (לכל הפחות) עד המאה ה-17.
הקלמית התפתחה מן הזורנה המזרחית והיא עצמה הורתו של האבוב המודרני.
גוף הקלמית נחרט בדרך כלל מחתיכת עץ אחת, והוא מסתיים בפעמון הולך ומתרחב, דומה לזה של חצוצרה.
מן המאה ה-16 ואילך ייצרו קלמיות בכמה גדלים, מסופרנינו ועד באס נמוך, וניתן היה לנגן יצירות לארבעה או חמישה כלים על ידי הרכב שכלל רק קלמיות.
לכל הקלמיות המאוחרות (להוציא הקטנה ביותר) היה לפחות נקב אחד שאיפשר הנמכה נוספת של המנעד; מערכת הנקבים כוסתה בדרך כלל במכסה עץ מנוקב שנקרא פונטנלה (fontanelle).
הלשונית הכפולה, הדומה לזו של בסון, יוצרה מאותו עבקנה שכיח ששימש גם לבניית אבובים ובסונים; היא הושחלה ישירות לתוך שקע בחלקו העליון של הכלי, ובסוגי קלמיות גדולים יותר אל קצה צינורית מתכת הנקראת בוקאל (bocal).
ה"פירואטה" (pirouette), גליל עץ קטן וחלול הדומה לטבעת, הולבשה על הפייה ושימשה כמשענת לשפתיים ואמבושיור.
מאחר שרק חלק קטן של הפייה בלט מן הפירואטה, הפקת גוני-צלילים באמצעות השפתיים הייתה מוגבלת.
הקדח הקוני לאורכה של הקלמית והפעמון המתרחב, ובנוסף להם גם סגנון הנגינה שהוכתב על ידי השימוש בפירואטה, העניקו לכלי צליל חד ופולח כשל חצוצרה המתאים היטב לנגינה תחת כיפת השמיים.