כל מה שרצית לדעת על רומח:
רומח הוא נשק מוט דמוי חנית מוארכת, אשר שימש את חילות הרגלים של העת העתיקה, ימי הביניים והרנסאנס.
הרומח שימש גם ללוחמת רגלים ברגלים אולם היה בעל יעילות גבוהה במיוחד נגד התקפות רכובות, בשל רתיעת הסוס ממסך חודי הנשק המופנים מולו.
אורכו הממוצע של הרומח הוא 3 – 4 מטרים אך לעתים הגיע עד כדי אורך של 6 או 7 מטרים.
הקצה חד ועשוי פלדה, והוא מוארך למדי ביחס למוט (ידית) האחיזה.
לכן, יעילותו מוגבלת לטווחים ארוכים בלבד.
מסיבה זו צוידו הלוחמים בנוסף גם בחרב לשימוש בקרב פנים אל פנים.
במהלך הרנסאנס, לוחמים חמושים ברומח היו עמוד התווך של מערכי ההגנה בצבאות, בעוד שחילות הפרשים היו עיקר המערך ההתקפי.
בשדה הקרב שימשו רמחים במערכים טקטיים ריבועיים מסוג פלנקס.
הסקוטים, לדוגמה, השתמשו ביחידות מיומנות נושאות רמחים במבנים טקטיים מעגליים, אשר נקראו "סכילטרונים" (schiltrons), כדי להביס את האבירים ואת הפרשים הכבדים הבריטים בקרב בנוקברן ב-1314.
הספרדים פיתחו מערכי טרסיו (tercio) שבהם לוחמים חמושים בארקבוס הגנו על שולי מערך הפלנקס.
הלאנדסקנכט (landsknecht) היו יחידות חיל רגלים של שכירי חרב.
הללו התפרסמו בתקופה שבין המאה ה-15 והמאה ה-17 כלוחמים הטובים ביותר באירופה.
יחידות הלאנדסקנכט השתמשו ברמחים ארוכים ביותר, אך עם זאת כללו גם לוחמים שצוידו בחרבות דו-ידניות ובהאלברד למקרים של קרבות צמודים עם פרשים.
במהלך המאה ה-17 נעשה שימוש במערכי רמחים נרחבים, אשר הגנו לעתים על רובאי מוסקט.
ברם, אלו התיישנו והוחלפו לבסוף ברובים מכודנים, במקביל להחלפת יחידות הפרשים ביחידות אשר צוידו אף הן בנשק חם בעל כידון.
באירלנד השתמשו ברמחים במרד האירי של 1798 ואפילו עד תקופת המרד של אירלנד הצעירה ב-1848.
כיום משמשים רמחים להנפה טקסית של דגלוני סמל היחידה ביחידות חי"ר בצבאות שונים.