כל מה שרצית לדעת על שלמה פפנהיים:
רבי שלמה פפנהיים (או פאפנהיים, רש"פ, 1740 בערך – 2 במרץ 1814) היה בלשן ומשורר עברי, מן המתונים שבאנשי תנועת ההשכלה.
אין ידיעות רבות על תולדות חייו.
הוא נולד בעיר צילץ (Zülz) שבשלזיה לזליגמאן פפנהיים, ששימש בה דיין.
הוא עצמו היה דיין בעיר ברסלאו עד פטירתו.
ב-1784 הוציא לאור בדיהרנפורט את החלק הראשון של ספרו "יריעות שלמה", העוסק במילים נרדפות.
החלק השלישי של הספר יצא לאור ב-1818, גם הוא בדיהרנפורט, והחלק השני יצא לאור רק ב-1831, אחרי החלק השלישי, על ידי וולף היידנהיים ברדלהיים.
החלק הרביעי נותר בכתב יד.
אגב העיסוק במילים נרדפות נגע רש"פ בעניינים פילוסופיים העוסקים בהגדרות של זמן ומקום.
בשיטתו הפילוסופית הושפע מן הרציונליזם היהודי של ימי הביניים, בפרט מהרמב"ם, מר' חסדאי קרשקש ומר' יוסף אלבו, וכן מהגותם של פילוסופים מודרניים, ובהם ג'ון לוק, לייבניץ וקאנט.
בשיטתו הדקדוקית היה הראשון בעת החדשה שסבר שלא כל השורשים בעברית הם תלת-עיצוריים.
ב-1802 הוציא לאור בברסלאו את החלק הראשון של "חשק שלמה", שנועד להיות מילון עברי מקיף; אך בחלק שיצא לאור נכללו רק האותיות א-ב, ושאר החומר שהכין נותר בכתב יד אצל וולף היידנהיים.
הוא מצוטט הרבה בפירושו לתורה של ר' יעקב צבי מקלנבורג, "הכתב והקבלה".
רש"פ חיווה דעתו גם בשאלות שהעסיקו את העולם היהודי בתקופתו, והביע השקפות מתונות ושמרניות בפולמוסים שהעלתה תנועת ההשכלה.
בעניין איסור הלנת המת התנגד לדעתו של משה מנדלסון, וכתב בגרמנית מאמרים התומכים באיסור ההלכתי להלין את המת.
עם עלייתה של היהדות הרפורמית וכתגובה לתיקונים בדת שהציע דוד פרידלנדר חיבר ב-1813 מאמר ובו קבע כי שינויים בדת ובחינוך צריכים להיעשות רק על ידי הרבנים, וכי אין לזנוח את העברית לטובת השפות האירופיות כגון הגרמנית.
הוא חיבר גם ביאור לפיוט "כי הנה כחומר" ומאמר על מצוות תפילין.
רש"פ התפרסם אצל אנשי תנועת ההשכלה בעיקר בגלל חיבורו "אגדת ארבע כוסות".
הוא חיבר ספר זה לאחר אסונות אישיים כבדים שפקדו אותו, ובהם מתו אשתו ושלושת בניו, בהשפעת המשורר האנגלי אדוארד יאנג, שחיבר לאחר אסון דומה את שירו Night Thoughts.
"אגדת ארבע כוסות" עוסקת בהתמודדות עם הגורל האנושי ברוח המשלבת רציונליזם ורומנטיקה, והיא עוברת מ"כוס התרעלה" אל "כוס התנחומים", משם ל"כוס ביד אדוני" ולבסוף ל"כוס ישועות".
היא כתובה בפרוזה מליצית גבוהה ועשירה מאוד, ולכן נחשבה למופת ספרותי לאנשי ההשכלה.
החיבור נדפס לראשונה בברלין, 1790, ואחר כך בעוד שלוש עשרה מהדורות לאורך המאה ה-19, מה שמעיד על ההערכה הרבה שזכה לה.
בסוף ימיו שקע בלימוד תורה ומסר את כל אוסף הספרים שלו בענייני בלשנות לבלשן וחוקר המסורה וולף היידנהיים.
הוא כתב על כך לרגל חידוש הופעת "המאסף" בעריכת שלום הכהן: "אני הנה זקנתי ושבתי, לא אוכל עוד לצאת עם בחורי חיל ללקוט שושנים מבין ערוגות לשוננו הנחמדה.
.
.
ואנכי היום בנטות צללי ערבי, מצטייד על הדרך אשר לפני – אך בלמוד התורה וידיעת דרכיה, כי זה כל האדם".