כל מה שרצית לדעת על תיקון יתר:
בבלשנות, תיקון יתר (בלעז: הִיפֶּרְקוֹרֶקְצִיָּה) הוא מבע שגוי לעומת השפה התקנית, שנוצר תוך ניסיון להימנע משגיאה נפוצה אחרת.
לרוב מדובר בכלל דקדוק נדיר יחסית, אשר אינו מתקיים בדרך כלל בלשון המדוברת.
הדובר ער לקיומו של הכלל ולתופעה הפסולה הרווחת, ומתוך תיקון יתר מחיל אותו על מקרים שבהם אינו אמור להתקיים מלכתחילה.
על כן שגיאה כזו מתרחשת בעיקר במשלבים לשוניים גבוהים, שישנה בהם הקפדה ערה על הלשון.
תופעת תיקון היתר מודגמת בתמציתיות בביטוי "כל קריין וחריין", הלועג לה.
בעברית התקנית, אותיות בג"ד כפ"ת הן דגושות (נהגות כעיצורים סותמים) בבואן בתחילת מילה, אך רפויות (נהגות כעיצורים חוככים) לאחר וי"ו החיבור ולאחר חלק משאר אותיות השימוש.
בעברית המדוברת כיום, הביצוע החוכך של בג"ד כפ"ת בהתניה לאחר חלק מאותיות השימוש כמעט שאינו מתקיים.
כמו כן, האותיות כ"ף דגושה וקו"ף התאחדו לכדי עיצור אחד (עיצור סותם וילוני בלתי-קולי: [k]).
בעקבות איבוד הכלל והזדהות הגיית האותיות, מי שיבקש לשמר את הכלל עלול להחיל אותו במקרה של קו"ף, וכך לבטא "כל קריין וחריין" במקום "כל קריין וקריין" הצפוי והנכון (אפשר להבין את הביטוי בכך ש"קריין" הוא הקריין, היודע את חוקי הדקדוק כמצופה ממנו, ואילו ה"חריין" הוא הקריין שרק חושב שהוא יודע את חוקי הדקדוק, ואגב כך שוגה בצורה גסה).