כל מה שרצית לדעת על תעודת ייחוס ארי:
תעודת ייחוס ארי (בגרמנית: Ahnenpass, מילולית: "דרכון אבות") הייתה מסמך דמוי־דרכון אשר תיעד את אילן היוחסין הארי של האזרחים בגרמניה הנאצית.
חקר היוחסין לא היה בגדר חובה כשם שהייתה זו משימה ראשונה במעלה להתחקות אחר העותקים המקוריים של תעודות הלידה ותעודות הפטירה.
רבים שנהו אחר האידאולוגיה הנאצית החלו לחקור את אילן היוחסין שלהם עוד בטרם נדרש הדבר על-פי חוק (זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון).
החוק, שנחקק באפריל 1933 בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נקרא חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי.
על פי חוק זה נדרשה כל הפקידות הציבורית להיות ממוצא ארי.
„Als nicht arisch gilt, wer von nicht arischen, insbesondere jüdischen Eltern oder Großeltern abstammt.
Es genügt, wenn ein Elternteil oder ein Großelternteil nicht arisch ist.
Dies ist insbesondere dann anzunehmen, wenn ein Elternteil oder ein Großelternteil der jüdischen Religion angehört hat.
“
לא-אריים הם אלה אשר מוצאם מהורים או מסבים שאינם אריים (ובפרט כאשר מוצאם מיהודים).
די בכך שהורה אחד או אף סב אחד יהיה לא-ארי.
עובדה זו נכונה במיוחד כאשר אחד ההורים או אחד הסבים השתייך לדת היהודית.
בהמשך, נחקקה סדרה של חוקים אשר הרחיבו את רשימת המקצועות האסורים ליהודים: עריכת דין, הוראה, רפואה – ולבסוף נדרשה תעודת הייחוס הארי אפילו לשם קבלה לבית ספר תיכון.
על פי רוב, התחקו אחר אילן היוחסין ארבעה דורות אחורה.
בניגוד לסברה הפופולרית, התעודה לא תועדה ברשומה ציבורית כלשהי; נושא המסמך הציג אותו במקרים שבהם נדרש להציגו, ולאחר מכן קיבל אותו בחזרה.
באופן רשמי התייחס המונח "ארי" בהקשר זה לשבטים ההודו-גרמאניים, אולם המטרה המרכזית הייתה למעשה להדיר את היהודים ובני קבוצות אתניות אחרות, כגון סלבים, שחורים ואחרים, מכל עמדה בכירה בחברה הגרמנית.
הדרישה למוצא ארי הופיעה בהבדלים מסוימים בחוקים השונים שנחקקו בתקופת השלטון הנאצי.
לדוגמה: בחוקים מסוימים נדרשה עדות ל-100% מהשושלת עד שנת 1800, בעוד שלשם קבלה למשרות בכירות ב-אס אס נדרשה עדות לשושלת ארית "טהורה" החל מ-1750.
דרישות אלה הביאו לפריחת המחקר הגנאלוגי בגרמניה בימי הרייך השלישי.