כל מה שרצית לדעת על אמנת ז'נבה הרביעית:
אמנת ז'נבה הרביעית 1949, דנה בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה בין מדינות או תחת תפיסה לוחמתית.
על האוכלוסייה האזרחית, שחובה להגן עליה, נמנים כל מי שאינם משתתפים בלחימה (כולל אזרחים, חיילים משני הצדדים שהניחו את נשקם, פצועים חולים וכיוצא בזה).
השאלה האם אמנות ז'נבה הן חלק מהמשפט המנהגי או שמא ההסכמי, נתונה במחלוקת.
הטוענים כי אמנת ז'נבה היא חלק מהמשפט המנהגי טוענים שאמנת ז'נבה הרביעית, יחד עם שלוש אמנות ז'נבה הנוספות (הראשונה, השנייה והשלישית), אשר נוסחו בשנת 1949 ואמנת האג משנת 1907, מחייבת את כל המדינות שהן צד לסכסוך מזוין, לרבות מדינות שלא חתמו על כל האמנות או לא אישררו את כולן, כגון ישראל.
עקרון ההגנה על אוכלוסייה אזרחית מבוסס על העובדה, שאף כי במהלך מאה השנים האחרונות אוכלוסייה אזרחית איננה משתתפת בלחימה, בכל זאת אזרחים הם הנפגעים (הרוגים ופצועים) העיקריים במאבקים מזוינים.
לפיכך, האמנה קובעת כלל מרכזי, ולפיו אין לפגוע באוכלוסייה האזרחית וברכושה בעת מלחמה.
חובה זו מוטלת על כל הכוחות הצבאיים והאזרחיים.
סעיף 32 באמנת ז'נבה הרביעית קובע:
"בעלי האמנה מסכימים במפורש שכל אחד ואחד מהם אסור לו לנקוט שום אמצעי שיש בו כדי לגרום לסבלם הגופני או להשמדתם של המוגנים אשר בידם.
איסור זה חל לא רק על רצח, עינויים, עונשי גוף, השחתת גוף וניסיונות רפואיים או מדעיים שאין הטיפול הרפואי במוגן מצריכים, אלא גם על שאר מעשי אכזריות, אם בידי סוכנים אזרחיים ואם בידי סוכנים צבאיים".