כל מה שרצית לדעת על אל ג'ולסון:
אל ג'וֹלְסון (באנגלית: Al Jolson; 26 במאי 1886, סְרֶדְנִיק, פלך קובנה, האימפריה הרוסית (ליטא) – 23 באוקטובר 1950, סן פרנסיסקו) היה זמר, שחקן וקומיקאי יהודי-אמריקאי; הוא נחשב ליהודי הראשון שהיה לכוכב בידור בארצות הברית.
הקריירה שלו נמשכה מ-1911 עד למותו בשנת 1950, ובמהלכה כונה "הבדרן הגדול ביותר בעולם".
סגנון הופעתו היה חצוף ומוחצן, ותרם לפופולריות של מספר שירים שהרוויחו מ"גישתו המלודרמטית, הסנטימנטלית וחסרת הבושה".
מספר רב של זמרים ידועים הושפעו מהמוזיקה שלו, בהם בינג קרוסבי, ג'ודי גרלנד ובוב דילן שהתייחס אליו כאל "מישהו שאת חייו אני יכול להרגיש".
בשנות ה-30 היה ג'ולסון הבדרן המפורסם והיקר בארצות הברית.
בין השנים 1911–1928 היו לו תשע הופעות ב-Winter Garden (ברודוויי) שכל כרטיסיהם נמכרו, ברצף, יותר מ-80 הקלטות רבי מכר ו-16 סיבובי הופעות לאומיים ובינלאומיים.
למרות זאת הוא נזכר יותר בשל תפקידו הראשי בסרט המדבר הראשון בעולם באורך מלא, "זמר הג'אז", שהוקרן בשנת 1927.
הוא כיכב בסדרה של סרטים מוזיקליים מצליחים במהלך שנות ה-30.
אחרי תקופה מסוימת של אי-פעילות, תהילתו חזרה אליו עם הסרט הביוגרפי זוכה האוסקר "The Jolson Story".
השחקן לארי פארקס שיחק בתפקיד ג'ולסון עם השירים שבקולו האמיתי של ג'ולסון.
סרט ההמשך "Jolson Sings Again" יצא לאקרנים בשנת 1949, והיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר.
לאחר ההתקפה בפרל הארבור, ג'ולסון נהיה לכוכב הראשון שבידר חיילים במהלך מלחמת העולם השנייה, ובשנת 1950 הופיע שוב בפני הצבא והיה לכוכב הראשון שהופיע בפני חיילים במהלך מלחמת קוריאה, בבצעו 42 הופעות ב-16 ימים.
לפי "האנציקלופדיה של התרבות הפופולרית של סיינט גיימס", ג'ולסון היה לג'אז, בלוז ו-ראגטיים מה שאלביס פרסלי היא לרוקנרול.
ג'ולסון היה לזמר הפופולרי הראשון שעשה "אירוע" נוצץ רק מלשיר שיר מסוים ונהיה ל"כוכב רוק" לפני תחילת מוזיקה הרוק.
המומחיות שלו הייתה בבניית "מסלולים" מהבמה אל תוך הקהל.
הוא היה רץ במסלולים אלו הלוך ושוב תוך כדי "התגרות, פיתוי והימום הקהל" כאשר לרוב נעצר כדי לשיר למישהו בקהל כאשר "הזיעה הייתה ניגרת מפניו, וכל הקהל היה משולהב מהופעתו".
הוא נהנה להופיע עם איפור שחור על פניו – שגרה ידועה בתיאטרון של תחילת המאה העשרים.
עם סגנונו הייחודי בביצוע מוזיקה שחורה כמו, ג'אז ובלוז, יותר הוא מאוחר הוכר כאדם שהכיר בכוחות עצמו את המוזיקה האפרו-אמריקאית לקהל לבן.
כבר בשנת 1911 הוא נלחם נגד האפליה נגד שחורים בברודוויי.
בכך, הוא עזר לשוויון בין לבנים ושחורים בברודוויי ועזר לסלול את הדרך לאומנים, מחזאים וכותבי שירים שחורים, כולל קאב קאלוויי, לואיס ארמסטרונג, דיוק אלינגטון, פאטס וולר ו-אתל ווטרס.