כל מה שרצית לדעת על בזיירות:
בַּזְיָירוּת (נקראת גם: בזאות) היא אומנות השימוש בבזים או בדורסי יום חזקים אחרים לציד עופות ויונקים.
השימוש בבזים לשם ציד היה נהוג כבר למן העת העתיקה.
התלמוד, למשל, מסופר על דוד המלך כי כאשר יצא לצוד, היה נוהג לשכור לעצמו בַּזְיָיר.
מיני עופות דורסים רבים משמשים לציד.
הבחירה במין מסוים הייתה לרוב קשורה למין בעל החיים אותו רוצים לצוד, להתאמת הדורס לשטח הציד, וכן גם בחירות תרבותיות ומסורתיות.
בין הבזים בהם משתמשים לציד אפשר למצוא את בז הצפון המכונה גם בז ארקטי, הבז הנודד, בז הציידים הגדול, בז הערבות האמריקאי, בז הציידים הקטן, הנקרא גם בז צוקים.
ובין הבזים ממנים קטנים יותר גם בז גמד ובז עצים.
השימוש בבזים לציד אינו למטרות מסחריות, אלא לשם הספורט שבדבר.
ראשיתו של ספורט זה הייתה במסופוטמיה, והתיעוד המוקדם ביותר שלו היה בימי סרגון השני (705 עד 722 לפנה"ס).
בימי הביניים היה הספורט מקובל ביותר באירופה, והיווה סמל מעמד בקרב שכבת האצילים.
הבזיירות הובאה לאירופה, כנראה, על ידי ההונים.
פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה למד על בזיירות ערבית במהלך מסעותיו במסע הצלב השישי, תרגם את ספר ההדרכה הערבי לבזיירות של מֻאְמִן (מואמן) אך ידוע במיוחד בשל יצירתו המונומנטלית "אומנות הציד עם ציפורים" ספר בן 3 כרכים עבים שאינו רק מדריך ללכידה, אילוף, גידול וציד עם בזים, כי אם גם מחקר יוצא דופן בחדשנותו לימי הביניים, המבוסס על תצפיות מדעיות ומתאר גם את אורחות חייהם של עופות דורסים ובעלי חיים אחרים בטבע.
הציד בעזרת עופות דורסים לא היה מוגבל רק לשכבת האצולה, ובמקומות בהם גם פשוטי עם יכלו לצוד, הציד באמצעות ציפורים שלא היוו סמל מעמד כגון ניצים, סייע לאנשים להעלות בשר על שולחנם.
עם התפשטות הציד בעזרת נשק חם, חלה ירידה הדרגתית בפופולריות של הבזיירות.
אומנות הציד עם הציפורים כמעט ופסה מן העולם המערבי וכמעט כל הידע נשמר והועבר מדור לדור במשפחה אחת של בזיירים הולנדים מקצועיים – משפחת מולן מפלקןסווארד.
בתחילת המאה העשרים, התעורר שוב העניין בבזיירות.
בזיירים פורצי דרך מארצות הברית, מאנגליה וכן מגרמניה כרנץ ולר, החיו את הידע והעניין באומנות זו ממש רגע לפני שנסתלקה מן העולם המערבי, וקידמו את העניין בה בהצלחה לא מבוטלת.
בו זמנית, בשל תהליכים כאורבניזציה מואצת שפגעה בבתי הגידול של עופות דורסים רבים, שימוש נרחב ברעלים בחקלאות שגרמו להרעלות משנה בדורסים רבים, ציד מואץ של עופות דורסים ועוד, היו אלה אותם בזיירים פורצי דרך שיישמו לראשונה מיזמים של רביית שבי של עופות דורסים למטרת השבה של הצאצאים לטבע, וגם בחלק מהמקרים לשם גידול מסחרי של עופות דורסים הנחוצים לעיסוק באומנות הציד עם עופות דורסים.
כיום רוב העופות הדורסים המאולפים בבזיירות מקורם ברביית שבי.
בשנת 2010, הכריז ארגון התרבות המדע והחינוך של האומות המאוחדות – אונסק"ו, על הבזיירות כערך מורשת תרבותי של האנושות.
כיום מקובלת הבזיירות ברוב ארצות העולם : מיפן, קוריאה ומרכז אסיה, דרך הודו, המזרח התיכון, מזרח ומערב אירופה, ומדינות צפון אמריקה: קנדה, מקסיקו, וארצות הברית.
, .
במספר מדינות משתמשים בעופות דורסים מאולפים כדי להבריח להקות ציפורים המאיימות להישאב למנועי מטוסים, וכן להרחיק בעלי חיים מזיקים מאתרים שונים וממיזמים חקלאיים תוך הימנעות משימוש ברעלים.
בעופות המאולפים בטכניקות של בזיירות נעשה גם שימוש נרחב כאטרקציה בפארקים ייעודיים בעולם, בהנגשת העופות הדורסים לקהל הרחב ובחשיפה של הקהל לעופות הדורסים ממרחק נגיעה ובכך להמחיש לקהל את הצורך בשמירה עליהם, ובשחזור אווירה היסטורית "ימי ביניימית" כמו בתמונת ה"ליידי עם הבז" המצורפת בערך זה.
במספר מרכזי שימור, כמו במרכז לטיפול בעופות דורסים של אוניברסיטת מינסוטה, משתמשים בטכניקות של בזיירות לשם החזרת עופות דורסים שטופלו לאחר שנפצעו, הורעלו או חלו בבר, וקיבלו טיפול רפואי במרכז, לכושר תעופה לקראת שחרורם מחדש אל הטבע.
בישראל מקצוע הבזיירות הוא בלתי חוקי.