שם הפועל


כל מה שרצית לדעת על שם הפועל:
שם הפועל (או: צורת המקור) מהווה חלק מנטיית הפועל.
שם הפועל הוא מעין צורת יסוד של הפועל.
בשפות בהן קיימת צורה זו (בעברית ואנגלית, למשל, היא קיימת אך בערבית לא), זוהי צורה נטולת זמן וגוף.
במערכת הבניינים בעברית יש לכל בניין צורת מקור ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לבניין (למשל – צורת מקור של בניין פיעל תכלול דגש חזק).
אולם, לא לכול שורש יש שם פועל בכול ביניין (לשורש צ.
ל.
מ יש שם פועל אחד בביניין פיעל – לצלם, שם פועל שני בבניין התפעל – להצטלם, אך בפועל אין שם פועל, למרות שאפשר להטות בו את השורש הזה לפועל).
ברוב הבניינים ישנן שתי צורות מקור: מקור נטוי ומקור מוחלט.

המקור הנטוי (הקרוי גם "שם הפועל") נקרא כך מכיוון שניתן להוסיף לו את אותיות השימוש בכל"ם.
המקור הנטוי נפוץ מאוד במקרא, הן בבידוד והן בצירוף כל אחת מאותיות בכל"ם (כִּשְׁמֹר, מִשְּׁמֹר, בִּשְׁמֹר, לִשְׁמֹר), אולם כבר בלשון התנאים (וכמובן, כיום) נפוצה צורת המקור אך ורק בצירוף ל' השימוש (לִשְׁמֹר).
המקור המוחלט, לעומת זאת, אינו נוטה בשום צורה ואינו מופיע בצירוף אותיות שימוש.
הוא נוסף בדרך כלל לצורך הדגשה, למשל: שָׁמֹר תִּשְׁמֹר.

להלן דוגמאות לצורות המקור הנטוי בבניינים השונים בעברית:

בניין קל: לִשְׁבֹּר (ללא ניקוד לשבור), לִקְפֹּץ (לקפוץ)
בניין נפעל: לְהִשָּׁבֵר (ללא ניקוד להישבר), לְהֵעָלֵם (להיעלם)
בניין פיעל: לְשַׁבֵּר, לְקַפֵּץ
בניין הפעיל: לְהַלְבִּישׁ, לְהַקְפִּיץ
בניין התפעל: לְהִתְלַבֵּש, לְהִתְעַלֵּם

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לשם הפועל:
מורפולוגיה (בלשנות)