כל מה שרצית לדעת על התרבות המושאבית:
התרבות המוּשָאבִּית (גם מֻשַאבִּית) הינה תרבות ארכאולוגית לבאנטית בת התקופה האפיפלאוליתית של ציידים־לקטים.
אתריה נמצאים בחצי האי סיני, בנגב ובדרום ירדן.
בני התרבות המושאבית יצאו ממצרים, כפי הנראה מדלתת הנילוס, והגרו לסיני.
נהוג לתארך את ימי התרבות לשנים 14,500 עד 11,000 לפני ימינו, ולה שני שלבים.
בנות זמנה של התרבות המושאבית הן התרבות הכבארית הגאומטרית (עד 12,800 לפני ימינו) והתרבות הנאטופית המוקדמת.
התרבות קרויה אחר ואדי מושאבי והבסיס לזיהויה כצפון אפריקנית טמון בצורת כלי הצור האופייניים לה, הלהבונים הקמורים וחודי לַה מוּעִילָה (Arched-back Bladets; La Mouillah Points), כמו גם אופן הכנתם, טכניקת הנקר המיקרוליתי (Microburin Technique).
נוסף לאלו, מיקרוליתים משולשיים שוני צלעות נמצאו באתרים מושאביים.
המושאבים הגיעו לסיני בעת של נוחות אקלימית שהתאפיינה בריבוי משקעים והתחממות מתונה.
נינוחות זאת הובילה, אולי, לריבוי אוכלוסייה.
אי לכך, המושאבים, כמו תרבויות אחרות, ניסו לנצל את האזורים אשר מזג האוויר החדש אפשר את יישובם.
בהגיעם לסיני ולנגב, פגשו בני התרבות המושאבית בכבארים הגאומטריים.
נמצאו דוגמאות לאתרים מושאביים שנבנו על גבי אתרים כבאריים ולהפך.
הרקע המושאבי האפריקני הקנה להם, כפי הנראה, את יכולות ההישרדות לנוכח הקשיית התנאים האקלימיים בתקופת הדריאס הצעיר.
התחרות על מקורות המזון אשר פחתו גם כך בגין המשבר האקלימי, כנראה הביא להכחדת הכבארים הגאומטריים בדרום.
בזמן שהכאברים נעלמו גם מהנוף הצפוני של הארץ, המושאבים והשפעתם הוסיפה לשרוד.
לתרבות הרַמוֹנִית, לדוגמה, קשר חזק למושאבים.
הרמונים, כך נראה, אמצו מאפיינים אזוריים.
מנגד לאבותיהם המושאביים, הם נהגו להתגורר באזורים גבוהים, וסגלו לעצמם כלי צור חדש, החוד הרמוני (Ramonian Point).
להם אופייניים גם הלהבונים המשובררים הקטומים אלכסונית וסהרוני חֶלְוַואן (Helwan Lunates).
בתרבות המושאבית קשורות מספר סברות.
אחת מהן, סברה אשר טוענת כי הם למעשה פיתוח של התרבות הניצנית האזורית, מטילה ספק ברקע הצפון אפריקני.
סברות אחרות קושרות אותם לצמיחת הנאטופים, ומאוחר יותר הגירה חוזרת לתוך מצרים, היכן שהם עמדו מאחור התרבות הבדרית.
סברה אחרת גורסת כי הם יבאו את אבני ההשחזה לתוך הלבאנט.