כל מה שרצית לדעת על אטאנקון:
אַ‏טּ‏ִנְקוּן (אמהרית: "አትንኩኝ", עברית ישירה: "אל תנגְעוני", עברית ישראלית: "אל תיגע בי"‏) הוא הכינוי שניתן לפסק ההלכה שהוציא הנזיר אבא צברה באמצע המאה ה-15 המצווה שאין לגעת באדם גוי.
שם זה שימש מאוחר יותר גם ככינוי לקהילת ביתא ישראל על ידי שכניהם הנוצרים.

בני ביתא ישראל מטהרים בנהר (1862).

הרקע לפסק הלכה זה נטוע עוד בשלטונו של הקיסר יסחק כאשר הכריז על גזירת הפלאשים בתחילת המאה ה-15 וגרם ליהודים רבים להתנצר באזורים שנכבשו מאת ממלכת ביתא ישראל בייחוד באזור פוגרה על חופה המזרחי של ימת טאנה.
באזורים שנכבשו הוקמו כנסייות וקהילות נוצריות, וכן גברו ההתנכלויות ליהודים שתרמו למגמת ההתנצרות בקרב היהודים.
לאחר מכן תחת הקיסר זרע יעקב, ממלכת ביתא ישראל ניהלה את מרד ציפורה העקוב מדם כנגד צבאות אתיופיה הנוצרית, לחימה כושלת שגרמה רק להטלת גזירות נוספות כנגד היהודים.
הקיסר הוסיף לשמו את הכינוי "משמיד היהודים".
‏ על מנת לשמר את הקהילה היהודית ולמנוע מגמה של התבוללות והתנצרות הוציא הנזיר אבא צברה את פסק ההלכה המחייב כל אדם מהקהילה שבא במגע עם נוכרים להיטהר בטבילה בנהר לפני שובו אל הקהילה.
‏‏‏ פסק הלכה זה הנשען על דיני הטומאה והטהרה הקיימים נהפך לחוד החנית של טהרת הקהילה היהודית מפני גורמים נוכריים.
חומרה הלכתית זו מצויה גם בדברי חז"ל ביהדות הרבנית שהגדירו את הגויים בחזקת טמאי זב, ולפיכך הנוגע בגוי נטמא אף הוא בטומאת זיבה, עד שיטבול.
אמנם מעולם לא היה איסור הלכתי לאדם להיטמא בטומאת זיבה, אך בימים שהיה בית המקדש קיים היו השלכות מרחיקות לכת להיותו של אדם מישראל טמא או טהור, במיוחד בקרב הכהנים, ולכן גזירה זו למעשה הביאה להימנעות מנגיעה בגויים.
‏

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לאטאנקון:
•היימנות
•טומאה וטהרה