כל מה שרצית לדעת על סיירת קלה:
סיירת קלה היא סוג של סיירת או אוניית מלחמה, שהייתה בשימוש במחצית הראשונה של המאה ה-20.
ככל שנכנסו סיירות המערכה לשירות, הסתבר שתפקידן ישאיר אותן בצמוד לצי העיקרי.
לפיכך, נוצר הצורך בסיירת קלה (Light Cruiser).
במקביל, הפכו ההתפתחויות הטכנולוגיות את הסיירת המוגנת לאיטית ולא יעילה לצורכי ליווי.
המנועים החדשים היו מהירים יותר, והסיירות הישנות הפכו לאיטיות ולא יעילות.
מעבר לכך, המעבר לשימוש בנפט הביא לכך שלא היה צורך במחסני פחם והיה צורך במיגון שונה.
בשנת 1909 נכנסו לשירות בצי הבריטי סיירות מסדרת טאון (Town)‏; אלו היו הסיירות הקלות הראשונות.
סדרה נוספת של סיירות קלות, סדרת ארת'וסה (Arethusa) נכנסה לשירות ב-1911; סיירות אלה שילבו שריון יחד עם מהירות (מהירותן הגיעה ל-29 קשר), ונועדו למשימות הקלאסיות של הסיירות: סיור, פשיטה, ליווי, וכיוצא בזה.
באמנת וושינגטון, שנחתמה ב-1922 על ידי ארצות הברית, האימפריה הבריטית, האימפריה היפנית, צרפת ואיטליה, והגבילה את הכוח הצבאי הימי של המדינות החתומות, קיבלו על עצמן המדינות החתומות להגביל את בניין אוניות השטח שלהן.
מעבר לאוניות מערכה, נאסר על בניית אוניות שטח שההדחק שלהן עולה על 10,000 טון.
בכך הוגדר גודלה של הסיירת הקלה, כלומר אונייה שאינה אוניית מערכה.
בזמן מלחמת העולם הראשונה נשאו הסיירות הקלות הבריטיות שני תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) ושמונה תותחי 4 אינץ' (100 מ"מ), או מערך של תותחי 6 אינץ' בלבד.
סיירות גרמניות נשאו בתחילת המלחמה תותחי 4.
1 אינץ' (104 מ"מ) ובמהלכה שופרו תותחיהן עד שהגיעו לקוטר של 5.
9 אינץ' (150 מ"מ); כעת הגדירה האמנה את קוטר התותחים שיכולות אוניות מסוג זה לשאת: לא יותר מקוטר של 6.
1 אינץ' (155 מ"מ).
במלחת העולם הראשונה הופעלו שני סוגי הסיירות: סיירת המערכה והסיירת הקלה.
בין הסיירות הקלות נבנו גם סיירות ייחודיות שנקראו "מובילות שייטת" (Flotilla Leader); תפקידן היה להיות אוניית דגל לשייטת של משחתות.
הן נבנו כך שיהיה בהן מקום, מעבר לצוות הרגיל, גם למטה השייטת ולציוד הנדרש, כמו ציוד קשר.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לסיירת קלה:
•סיירות מלחמה