כל מה שרצית לדעת על היסטוריה של אירלנד:
היסטוריה קדומהימי הביניים המוקדמיםימי הבינייםמהרפורמציה עד קרומוולמהרסטורציה עד איחוד הפרלמנטיםמהאיחוד עד מלחמת העולם הראשונהאירלנד במלחמת העולם הראשונהממרד חג הפסחא עד האמנה האנגלו-איריתמדינת אירלנד החופשיתהיסטוריה של רפובליקת אירלנדאירלנד בשנות ה-90 של המאה ה-20 ואילךהיסטוריה של צפון אירלנדאירלנדתחילת ההיסטוריה של אירלנד היא בנוכחות האדם המתועדת הראשונה באי, שמתוארכת לאלף ה-11 לפנה"ס.
התקופה הקלטית באי החלה עם הגעת הנצרות במאה ה-5 לספירה, אשר החליפה והטמיעה לתוכה את הדתות הפגניות והפוליתאיסטיות ששררו בו.
הפלישה האנגלו-נורמנית לאירלנד בסוף המאה ה-12 סימנה את תחילתן של 800 שנות שלטון אנגלי, ומאוחר יותר בריטי.
בשנת 1177, קיבל ג'ון "לקלנד" מאביו הנרי השני, מלך אנגליה את התואר לורד אירלנד.
ממלכת אנגליה לא ביקשה לשלוט בכל שטחי האי, אלא הסתפקה בתחום שליטה מצומצם סביב הבירה דבלין.
מצב זה נותר על כנו עד לערעור מעמדה באירלנד על ידי רוזן קילדייר בתחילת המאה ה-16.
הנרי השמיני, מלך אנגליה הכריז על עצמו כמלך אירלנד אך נכשל להנחיל את חוקי הרפורמציה באי.
הניסיונות לכבוש או לספח את הממלכות העצמאיות האיריות לתוך ממלכת אירלנד האנגלית הביאו למספר מערכות צבאיות בין השנים 1534 ו-1603.
בתקופה זו הונהגה מדיניות יישוב אירלנד על ידי הכתר האנגלי, במסגרתה נושלו בעלי האדמות הקתוליים מרכושם, ובמקומם הגיעו אלפי מתיישבים פרוטסטנטיים מאנגליה ומסקוטלנד שתפסו את מקומם.
מפלתם הצבאית והפוליטית של התושבים המקוריים של האי הובילה לקיטוב חריף באוכלוסייה האירית בין התושבים הקתולים ה"ותיקים" לבין המתיישבים הפרוטסטנטים החדשים, שהפך לסוגיה משמעותית בהיסטוריה של אירלנד.
בשנת 1614 הושג רוב פרוטסטנטי בפרלמנט האירי הודות להוספת אזורי בחירה רבים, בהם היה רוב לתושבים הפרוטסטנטים.
בסופה של אותה המאה נאסר על התושבים ה"ותיקים" באי, שהיו לכ-85% מאוכלוסייתו, להיבחר לפרלמנט.
השליטה של המיעוט הפרוטסטנטי הייתה מוחלטת לאחר שתי מערכות שהתרחשו בין הצדדים בשנים 1641–1652 ו-1689–1691.
הרוב הקתולי ופרוטסטנטים שלא היו נאמנים לכנסייה האנגליקנית סבלו מעוני וממחסור כבדים בעקבות חוקי העונשין החדשים שהותקנו בידי הפרלמנט.
בעקבות המרד האירי של 1798 בוטל הפרלמנט האירי, ואירלנד הפכה לחלק אינטגרלי מבריטניה במסגרת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, לאחר חקיקת חוק האיחוד של 1800.
הקתולים נותרו רוב נרדף ולא שווה זכויות במדינתם שלהם עד לאמנציפציה הקתולית בשנת 1829.
המפלגה הפרלמנטרית האירית, שרוב הנציגים האירים בפרלמנט הבריטי היו מטעמה, חתרה להשגת שלטון עצמאי מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19.
המפלגה אכן הצליחה לחוקק את חוק השלטון העצמאי בשנת 1914, אך זה נדחה בעקבות פריצתה של מלחמת העולם הראשונה.
מרידת חג הפסחא פרצה שנתיים לאחר מכן והביאה למחאות אלימות בכל רחבי האי.
בשנת 1922, לאחר מלחמת העצמאות האירית וחתימת האמנה האנגלו-אירית הפך רובו של האי למדינת אירלנד החופשית, ולאחר כתיבתה של חוקת אירלנד בשנת 1937, לאירלנד.
ששת המחוזות הצפון-מזרחיים נודעו מעתה כצפון אירלנד ונותרו חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד.
מעט לאחר תום מלחמת העצמאות פרצה מלחמת האזרחים האירית.
ההיסטוריה של צפון אירלנד הייתה רצופה במאבקים סקטוריאליים לא סדירים בין הרפובליקנים, שרובם קתולי לבין היוניוניסטים, שרובם פרוטסטנטי.
מאבקים אלו הפכו לסכסוך בצפון אירלנד בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, ותמו רק שלושים שנים לאחר מכן עם חתימת הסכם יום שישי הטוב בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20.